פארסת ההסתננות של ראש הממשלה נתניהו ב-24 השעות האחרונות שוב חשפה את המצוקה הפוליטית בה שרוי ראש ממשלת הימין.
מה שהחל כניסיון לפתור את משבר המסתננים בדרום תל אביב יחד עם האו"ם ומשרד הפנים וכחלק מהסדרת הסוגיה הטעונה לדרישת בית המשפט העליון, הפך לפארסה פוליטית מביכה שלכלכה את לשכת ראש הממשלה והציבה סימן שאלה גדול את אופן קבלת ההחלטות בסביבתו של בנימין נתניהו.
אפשר להתווכח על מהות המתווה האם הוא נכון לכל הצדדים. אפשר להתדיין אודות הניסיון לקיים מהלכים דיפלומטיים משמעותיים עם הגוף שלא מפסיק להכפיש ולהעליל עלילות כזב על מדינת ישראל – האו"ם. אי אפשר לקבל זגזג מכוער שכזה סביב החלטה כל כך משמעותית לעתידה של מדינת ישראל.
הרי יש להניח שבטרם ראש הממשלה קיבל את ההחלטה על המתווה הוא שקל היטב את ההיבטים ההומניטאריים, המקצועיים, המדינתיים עם כלל השושבינים המעורבים בתהליך. בג"ץ הציב אמנם דד-ליין, אולם מסיבות עיתונאים פומפוזיות במהלך חג הפסח אינו חיזיון נפרץ. מה שמסביר את הדחיפות שלוותה את התהליך וחשיבותו של המהלך.
אולם חצי יממה לאחר מכן הכל התהפך. תחילה המתווה הושהה ולפני שעות אחדות הוא בוטל לחלוטין באבחת הודעה אחת לעיתונות.
מה קרה? הדבר היחיד שקרה במהלך 24 השעות הללו ואשר הוביל לזיגזג הלא מפואר הזה הוא הביקורת הקשה שהוטחה על ידי כלל שרי הימין, המקורבים אליו ושאינם, נגד המתווה.
מי שהוביל את הטון היה השר נפתלי בנט שלא היסס לצאת נגד המתווה שעה קלה לאחר שראה אור. אחריו החרו כולם. וכשנתניהו הכריז על השהייה – הוא דרש את ביטולו המוחלט. דרש וקיבל.
מה זה אומר? זה אומר שנתניהו במצוקה פוליטית לא פשוטה. העם זז ימינה. זז? שבר עמוקות. ונתניהו מוצא עצמו שוב ושוב מדדה אחריו בצליעה. בניגוד לעמדותיו. בניגוד להחלטותיו האישיות.
כך היה בפרשת אלאור אזריה כשנתניהו גיבה תחילה את שר הביטחון דאז בוגי יעלון ומהר מאד עבר צד לטובת החייל היורה; כך התנהל סביב קידום חוק ההסדרה; כך סביב פינוי עמונה; כך בפרשיות נוספות כשהמכנה המשותף לכולן הוא איגוף בולט וצורמני מימין של השר נפתלי בנט, איגוף שגרם לזיעה הקרה להפציע על מצחו ולהפוך את ההחלטות.
זו בעיה. אפשר להתחפש פעם אחת לנפתלי בנט. אפשר פעמיים. אבל אי אפשר לזנב כל הזמן אחר מתחרים פוליטיים מימין ולזגזג בהחלטות קריטיות. וזה בדיוק מה שיספר נפתלי בנט לקהל הימין ערב הבחירות הבאות.