לא אחת מושמעות טענות אודות היעדר מעורבותו של המגזר החרדי בהנצחת השואה והיעדר הנצחה במגזר עצמו.
טענות אלו עולות מאחר שהמגזר החרדי באמת כמעט ואינו שותף לטקסים הממלכתיים. במהלך יום השואה נתקשה לאתר ניצולי שואה עטורי זקן ופאות הנוטלים חלק באירועי ההנצחה השונים. גם משפחותיהם אינם שם.
מדינת ישראל מקדשת את הנסיעות התכופות למחנות ההשמדה של תלמידי ישראל. תלמידי המגזר החרדי אינם חלק מהתכנית הזו. איני יודע במי האשם. האם האשם במדינת ישראל שאינה טורחת לעודד זאת במוסדות החרדיים באמצעות השתתפות סמלית או שמא מדובר בהחלטה מכוונת מראש של מחנכי המוסדות החרדים.
לכאורה מדובר באבסורד. רובו המוחלט של הציבור החרדי-אשכנזי בארץ מצולק מהשואה האיומה. כמעט ואין משפחה שלא שתתה את כוס התרעלה הנאצית. משפחות חסידיות שלמות נכחדו בשואה, קהילות חסידיות היו ואינם עוד. חסידי גור בפולין, חסידי בעלזא בגליציה, חסידי וויז'ניץ ברומניה. הם חוו מקרוב את החרב המתהפכת בביתם. המוות הגיע לחלונם וגבה מחיר יקר והיסטורי.
משפחת סבי מצד אמי שהתגוררה בגרמניה באותן שנים, נכחדה על בניה במחנות ההשמדה מבלי להותיר שריד. סבי, כנער צעיר, היגר ארצה בטרם פרצה השואה והוא נותר שריד אחרון למשפחה הענפה. הורי אבי מהונגריה וצ'כסלובקיה איבדו אף הם את כל משפחתם בשואה. הם עלו ארצה גלמודים לאחר שחוו את אושוויץ ובשם הנקמה בהיטלר הקימו משפחה. כמה מתבקש לזכור. כמה נדרש להנציח.
התשובה לשאלת ההנצחה פשוטה להחריד. לזכור הוא משהו שמידי פעם אתה שוכח. אנו נוהגים להנציח דברים שאנשים אינם זוכרים ביומיום. המגזר החרדי זוכר את השואה בעצם היותו. באורח חייו. בלבושו החסידי. בשפת היידיש שהוא מדבר עם ילדיו. בשמות שהוא מעניק לבנותיו. בתלמודו. בספרי המוסר והחסידות שנכתבו על ידי אדמו"רי העבר. בסמליו העוצמתיים. כל ההוויה החרדית נשענת על העבר בפולין ובגליציה.
עברנו עכשיו את חג הפסח. בחג הפסח נוהגים החסידים הקפדת יתר במאכלים תעשייתיים מחשש ל'משהו חמץ' שנפל בהם. ישנם בתים שמקפידים שלא לעשות שימוש במים מהברז. ישנם המתנזרים משמנים תעשייתיים. אין בית חסידי שילדיו במהלך החג לא שואלים את ההורים אודות חומרא זו או אחרת. אין בית ליטאי שחומרות הפסח אינן תופסות אצלו מקום. באותה שעה אב המשפחה מרים עיניו למעלה ומגולל את מנהגי בית אבא שהיה ואינו עוד ומסביר את החשיבות העצומה הגלומה במסורת, ב'אל תיטוש בית אמך'.
אמת. גם החרדים מנציחים מעת לעת את הוריהם בלימוד תורה, באמירות תהילים, בנדרים ונדבות לבתי כנסת, באמצעות רכישת ספרי קודש לעילוי נשמת ההורים, בעזרה לזולת ושאר מעשי חסד להאדרת זכרם של המשפחות שנרצחו בשואה.
כמובן שהסיפור המשפחתי האיום מועבר לבנים, נכדים, לדורות הבאים. אבל הנחלת השואה האיומה לדורות הבאים אינה מסתכמת בסיפור הסיפור. אלו אינם פרטים טכניים שעלינו כנכדים לזכור ולשנן. זו הדרך. זו המסורת. זהו אורח החיים. זו ההוויה החרדית שזוכרת את הזוועה יום יום שעה שעה ונוקמת בהיטלר ובשותפיו הרצחניים בעצם היותה יום יום שעה שעה.