רק ביום השואה שעבר הבנתי שהשואה נוגעת גם אליי. סבא וסבתא רבא, אח של סבא, אשתו וכל ילדיהם נרצחו במהלך המלחמה. ובכל זאת, השואה לא כל כך נכחה בביתנו. הסיבה לכך פשוטה: את מקומו של היטלר כהמן הרשע של דורנו תפס צורר אחר, סטאלין.
סבא, ר' בערל רובינסון ע"ה, היה אסור שבע שנים במחנה עבודה בסיביר בשל השתתפותו במבצע הברחה גדול, שבמסגרתו יצאו אלפי חסידי חב"ד מרוסיה הסובייטית בשנות הארבעים. האלפים יצאו, והוא וחבריו לארגון המבצע, שתכננו לברוח בסופו, נתפסו רגע לפני. י"ט בכסלו, חג הגאולה החב"די המוכר, הוא גם חג הגאולה המשפחתי שלנו. סבא שוחרר מהמחנה בדיוק באותו יום. ההערצה לגבורתו הייתה טבועה בנו, וכשהתקיים שיח שורשים, הוא עסק בעלילותיו שלו. ידעתי ששני הוריו נרצחו על ידי הנאצים בעיירה קראלביץ' וכמוהם גם אחיו, אבל זו הייתה עובדה. לא זכור לי שעסקנו בה יותר מדי.
אני יכול להבין היום למה סיפורו של סבא העסיק אותנו יותר מאשר סיפורם של הוריו. את סבא הכרנו והוא היה חלק מחיינו. תמיד גם ידענו שסבא הציע לסבתא גט מיד אחרי שנתפס, וניסה להסביר לה שהוא עלול לא לשוב מהמחנה והיא תיוותר עגונה כל חייה, והיא סירבה. שניהם לא היו סיפורים, הם היו סבא ובאבי שאותם הכרנו.
סיפורי הגבורה שלהם היו גם חלק מהנרטיב החב"די הכללי, שמרבה לעסוק בגבורת החסידים בדור הקודם מול רדיפות השלטון הקומוניסטי. באופן יחסי, חב"ד, שהיא חסידות רוסית במקורה, לא נפגעה בשואה כמו שנפגעו חסידויות שמרכזן היה בפולין. בבית הספר שמענו סיפורים על האדמו"ר הקודם שלנו, רבי יוסף יצחק שניאורסון, שישב בעצמו בכלא הסובייטי, וידענו שגם סבא שלנו ישב. אמא שתחי' גדלה בעצמה ברוסיה, וממנה שמענו מכלי ראשון על התירוצים שהמציאה כדי לא ללכת לבית הספר בשבת. כשיצאנו לשליחות בבלרוס, זה היה ניצחון ראשון. כשהבנים של אחותי, שיצאה אחרי נישואיה לשליחות במוסקבה, התחילו להסתובב עם כיפה וציצית מרחק קילומטרים ספורים מהקרמלין, זה היה ניצחון סופי.
רק ביום השואה הקודם הרהרתי לעצמי שהיי, עם היטלר יש לנו חשבון פתוח לא פחות גדול. את הסבא והסבתא רבא מהצד של האבא הכרתי, ורק בגלל הרוצח הגרמני לא זכיתי להכיר גם את הרבות מהצד של אמא. פתאום הפנמתי שעוד לפני שסבא נישא ונשלח למחנה, כנער צעיר הוא איבד את שני הוריו, את אחיו ואת כל משפחתו. בגלל מה שהעתיד זימן לו אחר כך, אני אישית קצת שכחתי את מה שעבר עליו לפני כן, אבל נראה לי שסבא עצמו לא שכח כלום. אחייניו של סבי הם בני דודים של אמי, קצת יותר גדולים, אבל בני דודים, והם נטבחו סביב בור בעיירה באוקראינה. פתאום זה מרגיש לי כל כך קרוב. פחד פחדים.
אז הנה, אלה שמותיהם: בן ציון ושרה, בנם אברהם, רעייתו ליבא וילדיהם לייבל ובערל רובינסון. כשהקומוניסטים סגרו את בתי הכנסת, בן ציון ושרה הפעילו בביתם בית כנסת מחתרתי, הסתירו בחורי ישיבות, ואף בנו מקווה נסתר לטבילה. מלבד בנם שנרצח, הם הותירו חמישה ילדים, שני בנים ושלוש בנות. בן אחד היה הרב משה רובינסון, דמות מוכרת בעולם הישיבות החב"די ברוסיה ואחרי יציאתו ממנה - בצרפת. חתניהם כוללים את רב מענדל פוטרפס, שנאסר על ידי הקומוניסטים ונאסר במחנה במשך עשור, היה ממנהיגי חב"ד בשנים הקשות ברוסיה ולאחר מכן משפיע בכפר חב"ד שציטטות שלו מוזכרות עד היום, ואת הרב יהושע קארף, ממשפיעי חב"ד בשכונתו של הרבי קראון הייטס בניו-יורק. הבת השלישית נישאה לר' מרדכי צבי חריטונוב, שלא שב מהמחנה (כן, גם הוא נאסר), והיא נותרה עגונה כל חייה. ר' מרדכי צבי הלחין כמה מניגוני חב"ד האהובים, ונכדתו נישאה למוזיקאי חב"די בן דורנו, אחד בשם אברהם פריד.
סבא שלי, האדם הכי מתוק והכי צנוע שהכרתי, השתחרר מרוסיה רק בשנות השבעים, עשרים שנה אחרי שאלו שיצאו בזכות פעילותו השתקעו היטב בישראל, התפרנס כמנהל חשבונות ראשי במשביר המרכזי ובשעות הפנאי לימד תורה בהתנדבות מאות ילדים למשפחות רוסיות. לומר שכל אלו הם הניצחון על היטלר וסטאלין ביחד זו תהיה קלישאה, אבל מצד שני, שנאת יהודים גם היא לא יותר מחתיכת קלישאה חבוטה. אם הם לא התביישו לצרוח קלישאות בהתלהבות, נשיב להם בקלישאות משלנו.
לתגובות: [email protected]