זינובי, ניצול שואה בן 93, הגיע ביום שלישי השבוע לטקס סיום קורס קציני מודיעין כשהוא עונד על בגדיו עשרות עיטורים ואותות ממלחמת העולם השנייה, בה נלחם בצבא האדום והצטרף לפרטיזנים.
זינובי הגיע לטקס כדי לראות את נכדו, סגן ק', מקבל את הדרגות. זינובי שגדל בעיירה לובן (היום נמצאת בפולין), היה בן 14 וחצי כאשר הנאצים פלשו לבלארוס בחודש יוני 1941.
בדצמבר אותה השנה, כאשר זינובי היה כמעט בן 15, הנאצים אספו את כל היהודים בעיירה וחילקו אותם לקבוצות של עד 100 אנשים. זינובי היה בקבוצה הרביעית.
הוא מספר כי הביאו את כולם לאזור עם לוחות, ומאחורי הלוחות היה בור גדול עם גופות. מצד שמאל של הלוחות היה טנק וטרקטור, שלא היה ברור מה היא מטרתם. זינובי והקבוצה שלו הבינו שהקבוצות שהגיעו ללוחות לפניהם לא נשארו בחיים, אך לא ידע כיצד הוציאו אותם להורג. לבסוף העמידו גם את הקבוצה של זינובי ליד הלוחות, והבין כי באמצעות הלוחות מחשמלים אותם.
"הרגשתי מכה חזקה ברגליים. זהו. אני לא זוכר מה קרה אחר כך. רציתי לנשום ולא הייתי מסוגל. רציתי להזיז את הרגליים והן לא זזו. גם הידיים לא זזו. אבל הבנתי שאני חי. התחלתי להזיז את הידיים והרגליים ככל שהייתי מסוגל. השתחררתי קצת והצלחתי לצאת, ראיתי שכל מי שנמצא בבור - כולם מתים.
''הבור שבו הייתי היה עמוק מאוד, התנשא מעליי לגובה של שני מטר. איך אפשר לצאת מהבור הזה? התחלתי לאסוף גופות, גופות קטנות יותר, אלה שיכולתי להזיז, והעברתי אותן לדפנות הבור. לקח לי לא פחות משעה להעביר את הגופות. יצרתי 'מדרגות' מגופות, שהגיעו לגובה של מטר, מטר וחצי. נאחזתי בקצה הבור, משכתי את הגוף וזחלתי ממנו. במשך כמה ימים התחבאתי מתחת לתנורים בבית שלנו או בבתים שכנים של יהודים. רק אחרי שהצטרפתי לפרטיזנים נודע לי שיהודי לובן הוצאו להורג באמצעות זרם חשמלי. אז הבנתי למה שימשו הטנק והטרקטור מצד שמאל, מסתבר שזה היה גנרטור עם חשמל במתח גבוה".
זינובי ראה את אמו וארבעת אחיותיו מתחשמלות למוות. כאשר שאלו את זינובי איך שרד, הוא סיפר שהיה לו מעל הנעליים כיסוי מגומי נגד גשם שמנע את ההתחשמלות. זינובי הוא הניצול היחידי מההשמדה הזו.
בין העיטורים, זינובי מחזיק גם עיטורי כבוד מטעם ממשלת ברית המועצות על שחרור ברלין ושחרור ורשה. זינובי המשיך לשרת בצבא האדום בגרמניה עד יולי 1950. בשנת 1979 עלה לישראל, ועבד ככלכלן ראשי של חברה.
העיטור החשוב בעיניו הוא זה שניתן לו על שחרור ברלין משום שהוא מסמל בעיניו את קץ המלחמה והניצחון הגדול על הנאצים.
זינובי מספר בכאב כי בשנת 1985 היה אמור לקבל מדליה נספת - מדליית מלחמת העולם השניה דרגה 1 - אולם שגרירות רוסיה לא הודיעה לזכאים שעלו ארצה. כאשר נודע לו על כך, בשנת 2010, הוא פנה לכל הגורמים הרשמיים - כולל משרד הביטחון הרוסי ולשכתו של פוטין - אך נענה כי משום שבמועד הענקת המדליה היה כבר תושב ישראל, הם שוללים אותה ממנו.
עבור זינובי, סיום קורס הקצינים של נכדו היא מעין סגירת מעגל, שכן הוא לחם שנים רבות בצבא האדום, ומשפחתו ממשיכה את דרכו בצבא. נכדו, סגן ק', ממשיך את דרכו כבר תקופה, החל משירותו כמפקד בקורס מפקדי מודיעין ועד יום שלישי, בו סיים קורס קציני מודיעין. אביו של ק', זאב, גם הוא במערכת הצבאית, והוא אזרח עובד צה"ל.
אל טקס הסיום של בה"ד 1 של נכדו, סגן ק', זינובי הגיע מרוגש מאוד, וענד את כל האותות והעיטורים. גם לטקס סיום השלמת קציני המודיעין זינובי הגיע עם העיטורים והאותות, ואף התרגש עוד יותר כאשר מפקדיו של ק' חשפו את דרגות הסגן, אותן קיבל מיד עם סיום הקורס. ק' עמד בראש השורות והוביל את כלל הצוערים אל רחבת הטקס, שם נחשפו דרגותיהם לעיניהם הגאות של ההורים והחברים.
סגן ק' מספר, "אל תפקידי כקמ"ן גדוד נכנסתי היום, בערב יום השואה. היציאה שלי לקצונה הייתה די מאוחרת, תהליך שהתחלתי בעבר והצליח אחרי הרבה תהפוכות. אני מאוד אוהב את המקצוע שלי, האנשים שאני עובד איתם ואת המטרה שאני משרת. מאז ומתמיד גדלתי על הסיפורים של סבא שלי מתקופת השואה, ועל אבא שלי ואחי הגדול שמאמינים מאוד בשירות משמעותי.
''ידעתי שאני רוצה להתגייס ללוחמה ולשרת כלוחם. שירתתי כלוחם שנתיים, עד שיצאתי לקצונה והתחלתי את המסלול של קמ"ן גדוד. גם בסיום בה"ד 1, אבל במיוחד בסיום הקורס ידעתי שמעבר למה שהדבר מסמל עבורי, הוא מסמל דרך מאוד ארוכה למשפחה שלי, שנחתמה על רחבת המסדרים בחשיפת הדרגות. התרגשתי מאוד לראות את סבא במעמד כזה, ואני אמשיך להעביר את הסיפור שלו במעשים וההוויה שלי, כדי שזה לא יהיה לחינם".