לא חלק מכולולם

שיח שהשתתפתי בו לאחרונה לימד אותי פרק במעין שולחן ערוך אלטרנטיבי שהולך ונכתב בשיח הפנים-מגזרי.

מיזמי הקולולם, ששטפו בצונאמי אדיר גם את החברה הישראלית, הם מפגן עוצמתי של שירה בציבור בפורמט של אלפים. הם הפכו חלק אינטגרלי באירועים רבים, וגם חגיגות ה‑70 זכו לאחרונה לקולולם בהשתתפות נשיא המדינה ובכירים נוספים עם השיר "על כל אלה". הבעיה מתחילה כשאחוזים גבוהים, גבוהים מדי, בקהלים הללו הם חובשי כיפה או לובשות חצאית. למרבה הצער לא מדובר רק ב"דתיי רצף", אלא גם במי שרואים עצמם דתיים נורמטיביים ומחויבים להלכה.

אז איך הם מסבירים את השתתפותם באירוע המוני של שירת גברים ונשים יחד, שלעיתים אף כוללת ריקודים? התשובות שקיבלתי נחלקו לשתיים: התשובה הערכית, שמדברת על חיבור לכלל ישראל, דיבוק חברים ועוד מושגים שכביכול מתלבשים היטב על ימי ספירת העומר. השנייה, וכנראה גם הנכונה יותר, היא שזה פשוט כיף. לשיר יחד זו פעולה שמרוממת את הרוח ועושה לאנשים טוב על הלב.

עזבו את זה שמיזמי הקולולם הם תעתיק לא יהודי לפורמט העתיק שלנו: תקראו לזה שירי סעודה שלישית, טיש או התוועדות. את הרעיון של לשבת יחד בחבורה ולשיר ניגונים כאקט רוחני מרומם גילו היהודים הרבה לפני כולולם, ולכן לא ברור למה אנחנו רצים אל החיקוי הזול והבעייתי.

אבל קולולם הוא רק סימפטום. בלי להיכנס לדקדוקי השאלה ההלכתית באשר להשתתפות באירוע, שבאטמוספרה של היום בוודאי יימצאו רבנים שיתירו אותה, משהו בתפיסה השורשית של הדתי שמשתתף באירוע כזה מצריך בדיקה: האם בחירת הבילויים שלי כאדם דתי נשענת על הנימוק "זה כיף", או שכחובש כיפה יש סולם ערכים ומחויבות שנותן לנו את התשובה לשאלה "לאן יוצאים הערב?". ולא, לעשות דברים ביחד עם חילונים אינו ערך תורני מוחלט. נדמה לי שאפילו רבי עקיבא ותלמידיו היו מסכימים על זה. בקולולם, בכל אופן, הם כנראה לא היו משתתפים.