אין ירושלמי שלא נתקל בהמוני צעירים יהודים-אמריקנים ששוטפים את הרחובות בירושלים.
"נערי תגלית" קוראים להם, גם אם הם הגיעו לביקור מולדת ביזמה פרטית, או באמצעות אלף ארגונים אחרים. כמו שכל מכשיר טלפון נייד הוא פלאפון וכל קוביות להרכבה עצמית הם לגו, כך גם הם, הילדים האלה שחוצים בביטחון עצמי גדול את מדרחוב בן יהודה, היו ויהיו נערי תגלית. האמת, יש בהם משהו מרגיז. נוחתים בישראל לשבוע-שבועיים ומרגישים בעלבתים. שמתי לב שכשתייר אמריקני שאיננו יהודי יפנה אליך ברחוב ויבקש לברר איתך שאלה בדרכים, הוא יפנה באנגלית, אבל בחשש מסוים, תוך כדי שהוא בודק אם אתה מבין מה שהוא שואל בשפה זרה. אבל היהודים מאמריקה פונים אליך בטבעיות גמורה בשפתם שלהם, שאיננה שפת המדינה כאן, וברור להם שאתה בוודאי מבין הכול. ככה זה כשאתה בעל הבית.
בחול המועד פסח האחרון ראיתי אותם שוב. עשרות צעירים צועדים ברחוב ומרעישים בצורה בלתי נסבלת. המשפטים שנשמעים מהם כשאתה פוסע בסמוך אליהם הם תמיד אותם משפטים. רייט אפטר ווי פיניש היר וויד דה כויתל מערבי, ווי גואינג טו תל אביב, איי היר איט ווז קול דר. נחמד נחמד, סעו לתל אביב, רק תהיו שם קצת יותר מנומסים, כי התל אביבים פחות נחמדים. חבורת ילדים שסיימה את הקולג' ובאה לישראל כדי להרגיש קצת יהדות זה סבבה לגמרי, אבל הם עדיין תיירים, ושיהיו קצת פחות מרוצים מעצמם. מה כבר ביקשתי, שכשהם מסתבכים בדרכים שיפנו אליי בכבוד שיש לאדם זר שפונה למקומי שמכיר כל פינה. זה הכול.
במחשבה שנייה חשבתי אותו דבר, גם בשלישית וברביעית. איפה שהוא במחשבה החמישית הבנתי שאולי יש עוד דרך להסתכל על הדברים. לאיזו עוד מדינה בעולם יכולים להגיע מדי שנה אלפי צעירים שמעולם לא היו בה, ולהרגיש הכי בבית בעולם? האמירה הקבועה שישראל היא מדינת העם היהודי, גם החלק שלא מתגורר בה, היא יותר מקלישאה. זו עובדה בשטח. זה מה שישראל אכן משדרת ליהודי העולם, וכך יהודי העולם מרגישים כלפיה. תסבלו מהרעש של הילדים האמריקנים בירושלים ותבינו את כל הסיפור. אפטר דיי פיניש וויד דה כויתל, הם גם זורקים כמה הערות על איך צריך להיות היחס הנכון לנשות הכותל, משאירים איזו תרומה בקופה ביציאה ועולים על המטוס לקליפורניה. זה מרגיז, אבל באותה מידה גם משמח מאוד.
המעשה הציוני
היהודים האמריקנים הם לא היחידים שמרגישים פה בבית. גם הציבור החרדי מרגיש פה הכי בבית. וזה לא מובן מאליו. הוא אומנם גר בישראל, אבל כביכול בינו ובין המדינה מתנשאת חומה גבוהה. כביכול, רק כביכול. עזבו את החרדים המודרנים, את הש"סניקים. יודעים מה, עזבו גם את החרדים המיינסטרימיים. דברו איתי על הפלג הירושלמי הקיצוני שחוסם את הרחובות אפילו יותר מהילדים האמריקנים. אפילו אצלם אין שום קרע בינם ובין המדינה. כל התעמולה הזאת של הפלג היא רק כי מפלגת יהדות התורה לא ניאותה לשריין בשביל נציגם מקום בכנסת. "זכות הקיום היחידה של מדינת ישראל הייתה מכוח זה שהיא תמכה בלומדי התורה והחזיקה אותם. כעת אנחנו חרדים להמשיך קיומה. נילחם וניאבק עד כלות הנפש", את המילים המפויסות האלה אמר בעבר מנהיג הפלג הירושלמי שהלך השנה לעולמו, הרב שמואל אויערבך. הסמן הקיצוני ביותר בחברה החרדית מצהיר שהוא חרד להמשך קיומה. של המדינה, אם לא הבנתם. הדיבורים על קרע בעם ומלחמת אחים צפויה הם מגוחכים. לערבים אזרחי המדינה יש אולי בעיית זהות עמוקה, אבל היהודים, כל היהודים, לא מצויים בשום קונפליקט. בכל פעם שצעיר אמריקני צועק יותר מדי ברחוב או תלמיד ישיבת הפלג נעמד מולכם על הכביש, תנשמו ותפנימו שמבחינתם אין מעשה ציוני מזה.
קהילות יהודיות בחוץ לארץ נהגו לברך את המלך בבית הכנסת, כדי להצהיר שהם נאמנים לו, אבל כאן זה לא חוץ לארץ, וכאן היהודים מרגישים בבית ולכן הם לא צריכים להצהיר על נאמנות. אחרי הכול, למה חיכינו אלפיים שנה אם לא למדינה שבה כל בני העם היהודי על כל קצותיו ירגישו בנוח לחלק לה ציונים?
לתגובות: mmgruzman@gmail.com