במאים ותסריטאים של סרטים המבוססים על אירוע היסטורי מוכר מתמודדים עם בעיה מובנית: היעדר מתח של ממש בסיפור שבו רגעי השיא והסוף ידועים מראש.
לכן האתגר שעומד בפני יוצרי סרט שכזה הוא לתת לצופים נקודת הסתכלות חדשה על הסיפור, נקודה שהם לא הכירו או לפחות מעולם לא הקדישו לה מחשבה של ממש.
הבמאי הברזילאי חוסה פאדילה והתסריטאי הבריטי גרגורי בורק ניסו לעשות בדיוק את זה. השניים בחרו לספר את סיפור חטיפתם המפורסמת של נוסעי טיסת אייר פרנס לאוגנדה וחילוצם בידי צה"ל במבצע יונתן, מנקודת מבט שטרם טופלה לעומק באופן קולנועי - סיפורם של שני החברים הגרמנים בחוליית המחבלים שחטפה את המטוס, וילפריד בזה ובריגיטה קוהלמן.
סיפור מעורבותם של השניים בחטיפת המטוס ובניהול שהייתם של החטופים בטרמינל באנטבה הוא קו העלילה המרכזי של הסרט. לאורך מעט יותר משעה וחצי נעשה ניסיון מרשים בנחישותו לייצר לשניים דמות אנושית ככל האפשר, ולהעביר את המסר של מורכבות המעשה שביצעו. הטיפול בדמויותיהם של השניים אוהד מאוד, וגורר את הצופה, בוודאי אם הוא בלתי משוחד מראש, לפתח את ההזדהות העיקרית דווקא איתם.
גם אם נתעלם משאלת ערכיותה של הבחירה הזאת, אי אפשר להתעלם מההחמצה הגדולה. אחרי כל העיסוק הרב בדמותם של השניים, הסרט מספק לנו מעט מאוד מידע חדש עליהם ובעיקר על החיבור הלא אלמנטרי ביניהם, חברי כנופיית באדר-מיינהוף המערב-גרמנית, ובין ארגוני הטרור הפלשתיניים. גם הניסיונות המעטים שכן נעשים בתחום הזה משאירים תחושה של תשובות בית ספר פלקטיות, בלי טיפה של עומק.
לסרט עוד שני צירי עלילה בולטים: הראשון הוא מערכת היחסים בין שלוש הדמויות הבכירות ביותר בממסד הביטחוני הישראלי באותה עת - ראש הממשלה יצחק רבין, שר הביטחון שמעון פרס והרמטכ"ל מוטה גור. אם קודם דיברנו על החמצה גדולה, כאן זה כבר הופך כמעט לבלתי נסבל. העימות המוצג בין רבין, היונה הצחורה רודפת השלום, ובין פרס, הנץ האטום שלא מבין שבלי משא ומתן בין ישראל לפלשתינים אין עתיד למדינת ישראל, הוא אפילו לא פלקט, הוא פשוט מביך. כל הדיון (המעניין מאוד, יש להדגיש) בין בכירי מערכת הביטחון הישראלית באותם ימים בשאלת היתכנותו של מבצע החילוץ, ומנגד בשאלת ההיגיון שבפתיחת משא ומתן עם החוטפים, הופך לפלטפורמה להעברת מסר שמאלני חסר עומק על חשיבות המשא ומתן והצורך בשלום. לא לחינם הסרט נגמר במשפט הנוזפני לפיו נכון לשעת יציאתו לאקרנים, מרץ 2018, לא מתקיים כל משא ומתן לשלום בין ישראל לפלשתינים. הרצון לחנך את הישראלים מוכר, אך רמת העברת המסר היא כמו בספר ילדים חרדי גרוע במיוחד מהדור הקודם.
הציר השני הוא מערכת היחסים בין אחד מלוחמי הסיירת שיוצאים לפעולה ובין חברתו הרקדנית (והפציפיסטית ככל הנראה). ציר העלילה הזה עושה שימוש מוגזם מאוד ביצירת המחול 'אנאפזה', שלטובת הפחות בקיאים נציין שהיא מבוססת על השיר "אחד מי יודע". חדי הזיכרון בוודאי זוכרים שהיצירה הזאת (שאגב, נוצרה על ידי אוהד נהרין קרוב לשני עשורים לאחר מבצע אנטבה) עמדה במוקד הפלופ של מופע פעמוני היובל. גם הפעם זה נגמר בפלופ גדול, כשהדימוי משתלט על המסר והופך אותו לבלתי ברור בעליל. כך בסצנת הסיום הדרמטית, במקום לקבל מנת אקשן איכותית וראויה לשמה, אנחנו מקבלים במרבית הזמן על המסך את מופע המחול עם המוזיקה הדרמטית. גם אם אומנותית אולי יש כאן משהו מעניין (ואני כלל לא בטוח שזה המצב), כצופה הדיוט זה פשוט מייגע ולא מתאים לסרט בהפצה מסחרית. גם בהיבט הערכי, כפי שייתכן שכבר הבנתם, הסרט הוא סלט בין אנטי קולוניאליזם, פציפיזם ושמאל קלאסי, עמדות שכולן לקוחות אומנם מהאגף השמאלי, אבל לא ממש מתיישבות זו עם זו.
בשורה התחתונה, גם אם יש לכם שעה וחצי מיותרת לחלוטין, אל תלכו לראות את '7 ימים באנטבה'. מיותר, מייגע ולא ברור. תאמינו לי, אתם לא תפסידו כלום.