מאת עמנואל שילה
כל הזמן מסבירים לנו שאין מה לעשות - למדינת ישראל אין מספיק אנשי ביטחון כדי לסכל את כל הפיגועים. נהגי אוטובוסים נאלצים לתפקד כמאבטחים, כי אי אפשר להעלות שוטר לכל אוטובוס. מחבלים באים ושבים בקלות בקו התפר, כי אין מספיק אנשי מג"ב. ובעצם הימים האלה מפנה פואד בן-אליעזר (ואריק שרון שמגבה אותו) מאות ואלפי אנשי ביטחון למשימה קדושה: הריסתן של כמה סככות עלובות בחוות גלעד.
צריך לחזור על מה שכבר נאמר: האירועים הקשים בחוות גלעד הם קמפיין הבחירות של בן-אליעזר מול רמון ומצנע. פואד הוא המרוויח היחיד מהעימות, ואתו אריק שרון, שרוצה לעזור לשותפו לנצח בתוך מפלגתו, כדי שיוכל להמשיך בקואליציה אתו לאחר הבחירות. הרס המאחזים, התלהטות האווירה והשנאה, הפגנת העצמאות והשרירים, דרישה לפטר את אפי איתם, איומים על חייו – אלו החומרים שפואד זקוק להם כדי לקרוץ לבוחרים מהאגף השמאלי במפלגתו, שעבורם חילופי מהלומות בין מתנחלים לחיילים הם ההצגה המשעשעת ביותר בעיר.
פואד עשה הכל כדי לביים את ההצגה העצובה הזאת, וגם דאג שהיא תהיה בכותרות זמן רב. שום דבר לא היה צריך להפריע לו להחזיק בנוסחת הפשרה שהתגבשה בשבוע שעבר. משפחת זר הסכימה בכאב רב לוותר על המגורים במאחז הקרוי על שם האח הבכור גלעד הי"ד, והקרוואנים פונו מן המקום. אפשר היה להסתפק בניצחון הזה, אבל בלחץ השמאל הקיצוני שר הביטחון חתר לעימות.
בחוות גלעד קיימים כל התנאים למאבק מתמשך. מטען אמוציונלי כבד במיוחד קושר את יושבי המקום אליו, ומביא אל השטח תומכים שבמקרים אחרים אולי היו נשארים בביתם. החווה סמוכה ליישובים שבהם אוכלוסייה גדולה ואידיאולוגית עם שפע בני נוער נלהבים ומסורים. גם הגבעות המפורסמות עם 'נוער הגבעות' המדובר נמצאות במרחק אזעקה. בתנאים כאלה, צה"ל יתקשה מאוד לנצח את המתיישבים אם אלו יתמידו במאבקם.
עובדה: לא נעשה ניסיון של ממש לחסום את דרכי הגישה למקום בהליכה רגלית. עוד עובדה: כוחות הביטחון נצטוו להרוס את המבנים, אך לא עשו כל ניסיון של ממש להרחיק את האנשים מן המקום, מה שתרם להתמשכות העימות. גם לאחר שהושלם ההרס נמנע צה"ל מלתפוס את המתחם ולמנוע את בנייתו מחדש. אולי מישהו רוצה לאפשר את הסיבוב המצולם הבא.
ובינתיים, בעוד הצמרת הביטחונית שלנו עסוקה במלחמות יהודים מיותרות, הערבים לא בזבזו את הזמן, והכינו את פיצוץ האוטובוס בקו 841.
לפטר אותו
בתפקודו בפרשה הזאת הוכיח פואד שהוא מתייחס לחיילי צה"ל כאל נתיניו הפרטיים, פיונים על לוח השחמט שהוא יכול להזיזם כרצונו בשירות מטרותיו האישיות.
חילול השבת ההמוני, שנכפה בשקר על חיילים דתיים תוך רמיסת אמונתם וזכויותיהם, הוא רק השיא. יש פסול בעצם העסקת החיילים במשימה פוליטית שאין לה דבר עם בטחון המדינה. לחיילים רבים יש בעיה מצפונית עם משימה של עקירת התיישבות, וגם לגבי האחרים זו לכל הפחות משימה מאוד לא נעימה ואפילו טראומתית. חיילי צה"ל צריכים להיות מוגנים מפני שר ביטחון שמטיל עליהם משימות טראומתיות ונוגדות מצפון בשירות מטרותיו הפוליטיות.
תדע כל אם עברייה כי מסרה גורל בנה בידי שר ביטחון הראוי לכך.
אין חדש תחת השמש
בשביעי של פסח תשנ"ה הייתי חייל סדיר בפלוגת הנדסה ששובצה לפעילות ביטחון שוטף בצפון השומרון. באותן שנים שרר באזור שקט יחסי, ובין שאר משימותיה הועסקה הפלוגה באבטחת מטיילים שבחרו לבלות את החג בפיקניק ביער שקד. היו בינינו חיילים ומפקדים דתיים, שחילול החג לצורך אבטחת מטיילים גרם להם נחת בערך כמו שתומכי מרץ נהנים מאבטחת מאחזים. יש חילונים שמרבים להתלונן על כל מגבלה שמטילה עליהם החקיקה הדתית, ולא כל כך מודעים למחיר שהחיים המשותפים גובים מהצד השני.
למחרת החג היינו מיועדים לעבור לשכם, שם עמד להתקיים יום עיון שארגנו הלומדים בקבר יוסף. בממשל הצבאי חששו שיום העיון ינוצל לתפיסת חזקה בעיר שכם. תפקידנו היה מצד אחד לאבטח את הלומדים, ומצד שני לדאוג שהם רק ילמדו, ולא יתנחלו חלילה.
בצוהרי היום בעיצומו של החג התקבלה הפקודה לארוז את החפצים, לעלות למשאית ולנסוע לשכם. לא התייחסתי למניעת ההתנחלות בשכם כאל פיקוח נפש, ובכל מקרה לא ראיתי מה הדחיפות לנסוע בחג כשיום העיון מתקיים רק למחרת. סירבתי לנסוע. בתגובה ספגתי צעקות ממפקד הפלוגה, רותקתי לשבת, ונחלצתי ממשפט צבאי רק בזכות התערבותו של רב האוגדה.
בימים שלאחר מכן הגעתי למסקנה ששורש הבעיה הוא המונח 'פעילות מבצעית'. קציני צה"ל לומדים שמותר לחלל שבת לצורך פעילות מבצעית, אבל ישנם דברים המוגדרים כפעילות מבצעית שאינם בגדר פיקוח נפש, ואין היתר הלכתי לחלל שבת למענם. פינוי מאחזים למשל. גם הפעם טוענים קצינים שפינוי חוות גלעד הוגדר כמבצע צבאי, ואפילו ניתן שם למבצע – 'גבעה חשופה'. מישהו צריך לחדד נהלים ולהסביר שלא בשביל כל פעילות מבצעית מותר לחלל שבת.
בשולי הפרשה:
• אם אפשר בקלות כזאת לשקר לקצינים וחיילים דתיים ולגרום להם חילול שבת מיותר, איך מצפים שהחרדים יתגייסו לצה"ל?
• לא ברור למה התקפה מילולית על פואד בישיבת הממשלה היא עילה לאיום התפטרות מצדו, ואילו עצם פינוי המאחזים והכוונה למסור שוב את חברון אינם עילה לאיומי התפטרות מצד שרי המפד"ל.
• מלבד עוזי לנדאו, קולם של שרי הליכוד לא נשמע בכל פרשת המאחזים. שרון מגבה את פואד והם שותקים. איפה צחי הנגבי? איפה לימור לבנת? לאן נעלם דני נווה? בעצם, איפה בנימין נתניהו?
• אברום בורג, בראיון לגל"ץ, הגדיר את רבני יש"ע חמאס יהודי. לא נרשמו זעזועים על ההסתה המסוכנת. ואחר כך, ביום השנה לרצח רבין, יטיף יו"ר הכנסת מוסר על כרזות רחוב שהציגו את רבין בכאפייה. כי להסתה משמאל קוראים ביקורת נוקבת.
• וכשפרס מכנה את הרבנים "מסיתים מחורבנים" זה עובר בשקט. ואחר כך, כשתלמידי ישיבת בית אל כותבים לו מכתב מחאה חריף, הוא שוב מתבכיין על הסתה נגדו.
• דניאלה וייס היא האישה היחידה ביש"ע שמנהיגה מועצה מקומית, ובהצלחה. לא מוכרחים להסכים לכל דבריה ומעשיה, אבל היית מצפה שחברותיה יפרגנו לה קצת. השבוע השתלחה בה חיותה דויטש ב-YNET , תוך שהיא מעמיסה על התנהגותה בחוות גלעד משמעויות ארוטיות מופרכות, לפי ספר עוין שכתבה יוכי ברנדס. דויטש היא גם עורכת ביטאון התנועה הפמיניסטית-דתית 'קולך'. עם פמיניסטיות כאלה, מי צריך שוביניסטים.
ראש השנה לשמאלנות
בעיני השמאל הישראלי, רצח רבין נתפס כמכשיר רב עוצמה שניתן בידיו על מנת להכפיף את ההמון הנבער לדוקטרינת השלום.
בשנים הראשונות הוקדש יום השנה לרצח לקמפיין של שטיפת מוח מאורגנת להנחלת 'מורשת רבין' – כינוי שניתן לתפיסת העולם השמאלנית על מרכיביה השונים, כולל אלו שהאיש רבין ("בלי בג"ץ") לא האמין בהם כלל. זה היום שבו חגג השמאל את נצחונו האידיאולוגי והמוסרי, גם כאשר היה בשלטון, וגם כאשר ראה מהאופוזיציה כיצד ממשלות ימין נאלצות בעל כורחן להמשיך במתווה אוסלו.
לשווא התחננו בעלי רצון טוב מהימין לאפשר גם להם תחושת השתתפות בחוויית האבל והזיכרון, על ידי התמקדות בשלילת האלימות הפוליטית כמסר המרכזי של יום הזיכרון הממלכתי. משפחת רבין, מפלגות השמאל וכלי התקשורת הגדולים חברו יחדיו כדי להפוך את יום רצח רבין לראש השנה של השמאלנות בישראל.
המכה האידיאולוגית האנושה שספגה דוקטרינת אוסלו מחזירה את יום השנה לרצח אל מה שצריך היה להיות אופיו המקורי. לנוכח מה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות, מחזור של התחזיות האופטימיות חסרות האחריות, הסיסמאות והטקסים, ההבטחות וההמנונים, הוא בגדר עלבון לאינטליגנציה ופגיעה בזכרו של הנרצח. גם בשירון של יענקל'ה רוטבליט הפכנו דף, ו"לא קלה דרכנו" החליף את "תנו לשמש לעלות". כן, גם השנה היו ניסיונות לנצל את הבמות והמיקרופונים לשיסוי נגד יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, ולהאדרת שמו ופועלו של הנרצח ללא כל קשר אל העובדות, אבל השנה הם נשמעו פתטיים יותר מתמיד.
היום ברור שמי שרוצה לכבד את זכרו של ראש הממשלה המנוח יעדיף להיזכר בתרומתו למדינה בשנותיה הראשונות, ובשיא של מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים. לעומת זאת, מעשיו כראש ממשלה בשנים האחרונות לחייו הביאו את ישראל אל עברי פי פחת, עלו בחיי מאות חיילים ואזרחים, וראויים להיזכר לצדם של מחדלים שלטוניים בסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים.
אחדות העם, שלילת האלימות, וכבוד מנומס לזכרו של הנרצח בזכות הטובים שבמעשיו - אלה המוטיבים שראויים לעמוד במרכז היום הזה.
עיתון הימין החדש
בחמש שנות קיומו של העיתון מקור ראשון נרשמה תופעה מעניינת. בדרך כלל נטו העיתונים מקבוצת מעריב ידיעות והארץ להתעלם מעצם קיומו. כשהיה צורך בכל זאת להזכיר את העיתון לווה האזכור דרך-קבע בתיוג מזהה: עיתון הימין, שבועון המתנחלים, העיתון הימני וכדומה. התיוג הזה נועד למעט בחשיבותו של העיתון. להציג אותו כעיתון מגזרי ומגמתי, שהחומרים המתפרסמים בו מעניינים פחות ומוסמכים פחות. ומתי התיוג נעלם? כאשר העיתון הוזכר לא על מנת לתקוף אותו אלא כדי להסתמך עליו. שם הגנאי 'עיתון הימין' לא הופיע כאשר אחד העיתונים העתיק אינפורמציה שפורסמה לראשונה במקור ראשון, כמו למשל פרשת הפרס הכספי שהעניק מרכז פרס לשלום לטרייה לרסן.
אין ספק שהקו המערכתי בידיעות ומעריב נוטה שמאלה, שלא לדבר על הארץ שהקו שלו הוא שמאל קיצוני. זה לא גורם לכך שכאשר שם העיתון מוזכר יוצמד לו אוטומטית תואר מזהה בהתאם לקו האידיאולוגי שלו. "פורסם בהארץ", אומרים. לא "פורסם בעיתון השמאל הקיצוני הארץ". "כתוב בידיעות אחרונות", לא "בעיתון השמאלני ידיעות אחרונות".
"כל ביקורת על רבנים ופסקיהם נתפסת כפגיעה בקודשי ישראל. די לקרוא את עיתון הימין החדש 'בשבע' כדי לראות את הניתוק והאיבה לכל גילוי של ביקורת". דברים שכתב אורי אורבך בטור שלו בידיעות אחרונות בשבת שעברה.לא אתווכח כאן עם הטענה הלא נכונה (בדיוק באותו שבוע פורסמו בעיתוננו שתי תגובות-נגד למאמר הלכתי של הרב אליעזר מלמד). מטריד אותי יותר התרגיל הקטנוני שבהגדרת 'בשבע' כ'עיתון הימין החדש'.
המאפיין המרכזי של 'בשבע' הוא היותו שבועון לציבור הדתי (אנחנו שמחים מאוד, כמובן, על כל מי שאינו מגדיר עצמו כדתי ומוצא עניין בעיתון). ללא ספק, הקו המערכתי שלו נוטה בבירור ימינה, אלא שהימניות הזאת נובעת קודם כל מתפיסה תורנית-דתית.
בכל מקרה, 'בשבע' הוא עיתון כמו עיתון, ויש לו גם קו. ואם העיתונאי הימני אורי אורבך לא נוהג לכתוב 'עיתון השמאל ידיעות אחרונות', אין סיבה שיכתוב 'עיתון הימין החדש בשבע'.
כל הזמן מסבירים לנו שאין מה לעשות - למדינת ישראל אין מספיק אנשי ביטחון כדי לסכל את כל הפיגועים. נהגי אוטובוסים נאלצים לתפקד כמאבטחים, כי אי אפשר להעלות שוטר לכל אוטובוס. מחבלים באים ושבים בקלות בקו התפר, כי אין מספיק אנשי מג"ב. ובעצם הימים האלה מפנה פואד בן-אליעזר (ואריק שרון שמגבה אותו) מאות ואלפי אנשי ביטחון למשימה קדושה: הריסתן של כמה סככות עלובות בחוות גלעד.
צריך לחזור על מה שכבר נאמר: האירועים הקשים בחוות גלעד הם קמפיין הבחירות של בן-אליעזר מול רמון ומצנע. פואד הוא המרוויח היחיד מהעימות, ואתו אריק שרון, שרוצה לעזור לשותפו לנצח בתוך מפלגתו, כדי שיוכל להמשיך בקואליציה אתו לאחר הבחירות. הרס המאחזים, התלהטות האווירה והשנאה, הפגנת העצמאות והשרירים, דרישה לפטר את אפי איתם, איומים על חייו – אלו החומרים שפואד זקוק להם כדי לקרוץ לבוחרים מהאגף השמאלי במפלגתו, שעבורם חילופי מהלומות בין מתנחלים לחיילים הם ההצגה המשעשעת ביותר בעיר.
פואד עשה הכל כדי לביים את ההצגה העצובה הזאת, וגם דאג שהיא תהיה בכותרות זמן רב. שום דבר לא היה צריך להפריע לו להחזיק בנוסחת הפשרה שהתגבשה בשבוע שעבר. משפחת זר הסכימה בכאב רב לוותר על המגורים במאחז הקרוי על שם האח הבכור גלעד הי"ד, והקרוואנים פונו מן המקום. אפשר היה להסתפק בניצחון הזה, אבל בלחץ השמאל הקיצוני שר הביטחון חתר לעימות.
בחוות גלעד קיימים כל התנאים למאבק מתמשך. מטען אמוציונלי כבד במיוחד קושר את יושבי המקום אליו, ומביא אל השטח תומכים שבמקרים אחרים אולי היו נשארים בביתם. החווה סמוכה ליישובים שבהם אוכלוסייה גדולה ואידיאולוגית עם שפע בני נוער נלהבים ומסורים. גם הגבעות המפורסמות עם 'נוער הגבעות' המדובר נמצאות במרחק אזעקה. בתנאים כאלה, צה"ל יתקשה מאוד לנצח את המתיישבים אם אלו יתמידו במאבקם.
עובדה: לא נעשה ניסיון של ממש לחסום את דרכי הגישה למקום בהליכה רגלית. עוד עובדה: כוחות הביטחון נצטוו להרוס את המבנים, אך לא עשו כל ניסיון של ממש להרחיק את האנשים מן המקום, מה שתרם להתמשכות העימות. גם לאחר שהושלם ההרס נמנע צה"ל מלתפוס את המתחם ולמנוע את בנייתו מחדש. אולי מישהו רוצה לאפשר את הסיבוב המצולם הבא.
ובינתיים, בעוד הצמרת הביטחונית שלנו עסוקה במלחמות יהודים מיותרות, הערבים לא בזבזו את הזמן, והכינו את פיצוץ האוטובוס בקו 841.
לפטר אותו
בתפקודו בפרשה הזאת הוכיח פואד שהוא מתייחס לחיילי צה"ל כאל נתיניו הפרטיים, פיונים על לוח השחמט שהוא יכול להזיזם כרצונו בשירות מטרותיו האישיות.
חילול השבת ההמוני, שנכפה בשקר על חיילים דתיים תוך רמיסת אמונתם וזכויותיהם, הוא רק השיא. יש פסול בעצם העסקת החיילים במשימה פוליטית שאין לה דבר עם בטחון המדינה. לחיילים רבים יש בעיה מצפונית עם משימה של עקירת התיישבות, וגם לגבי האחרים זו לכל הפחות משימה מאוד לא נעימה ואפילו טראומתית. חיילי צה"ל צריכים להיות מוגנים מפני שר ביטחון שמטיל עליהם משימות טראומתיות ונוגדות מצפון בשירות מטרותיו הפוליטיות.
תדע כל אם עברייה כי מסרה גורל בנה בידי שר ביטחון הראוי לכך.
אין חדש תחת השמש
בשביעי של פסח תשנ"ה הייתי חייל סדיר בפלוגת הנדסה ששובצה לפעילות ביטחון שוטף בצפון השומרון. באותן שנים שרר באזור שקט יחסי, ובין שאר משימותיה הועסקה הפלוגה באבטחת מטיילים שבחרו לבלות את החג בפיקניק ביער שקד. היו בינינו חיילים ומפקדים דתיים, שחילול החג לצורך אבטחת מטיילים גרם להם נחת בערך כמו שתומכי מרץ נהנים מאבטחת מאחזים. יש חילונים שמרבים להתלונן על כל מגבלה שמטילה עליהם החקיקה הדתית, ולא כל כך מודעים למחיר שהחיים המשותפים גובים מהצד השני.
למחרת החג היינו מיועדים לעבור לשכם, שם עמד להתקיים יום עיון שארגנו הלומדים בקבר יוסף. בממשל הצבאי חששו שיום העיון ינוצל לתפיסת חזקה בעיר שכם. תפקידנו היה מצד אחד לאבטח את הלומדים, ומצד שני לדאוג שהם רק ילמדו, ולא יתנחלו חלילה.
בצוהרי היום בעיצומו של החג התקבלה הפקודה לארוז את החפצים, לעלות למשאית ולנסוע לשכם. לא התייחסתי למניעת ההתנחלות בשכם כאל פיקוח נפש, ובכל מקרה לא ראיתי מה הדחיפות לנסוע בחג כשיום העיון מתקיים רק למחרת. סירבתי לנסוע. בתגובה ספגתי צעקות ממפקד הפלוגה, רותקתי לשבת, ונחלצתי ממשפט צבאי רק בזכות התערבותו של רב האוגדה.
בימים שלאחר מכן הגעתי למסקנה ששורש הבעיה הוא המונח 'פעילות מבצעית'. קציני צה"ל לומדים שמותר לחלל שבת לצורך פעילות מבצעית, אבל ישנם דברים המוגדרים כפעילות מבצעית שאינם בגדר פיקוח נפש, ואין היתר הלכתי לחלל שבת למענם. פינוי מאחזים למשל. גם הפעם טוענים קצינים שפינוי חוות גלעד הוגדר כמבצע צבאי, ואפילו ניתן שם למבצע – 'גבעה חשופה'. מישהו צריך לחדד נהלים ולהסביר שלא בשביל כל פעילות מבצעית מותר לחלל שבת.
בשולי הפרשה:
• אם אפשר בקלות כזאת לשקר לקצינים וחיילים דתיים ולגרום להם חילול שבת מיותר, איך מצפים שהחרדים יתגייסו לצה"ל?
• לא ברור למה התקפה מילולית על פואד בישיבת הממשלה היא עילה לאיום התפטרות מצדו, ואילו עצם פינוי המאחזים והכוונה למסור שוב את חברון אינם עילה לאיומי התפטרות מצד שרי המפד"ל.
• מלבד עוזי לנדאו, קולם של שרי הליכוד לא נשמע בכל פרשת המאחזים. שרון מגבה את פואד והם שותקים. איפה צחי הנגבי? איפה לימור לבנת? לאן נעלם דני נווה? בעצם, איפה בנימין נתניהו?
• אברום בורג, בראיון לגל"ץ, הגדיר את רבני יש"ע חמאס יהודי. לא נרשמו זעזועים על ההסתה המסוכנת. ואחר כך, ביום השנה לרצח רבין, יטיף יו"ר הכנסת מוסר על כרזות רחוב שהציגו את רבין בכאפייה. כי להסתה משמאל קוראים ביקורת נוקבת.
• וכשפרס מכנה את הרבנים "מסיתים מחורבנים" זה עובר בשקט. ואחר כך, כשתלמידי ישיבת בית אל כותבים לו מכתב מחאה חריף, הוא שוב מתבכיין על הסתה נגדו.
• דניאלה וייס היא האישה היחידה ביש"ע שמנהיגה מועצה מקומית, ובהצלחה. לא מוכרחים להסכים לכל דבריה ומעשיה, אבל היית מצפה שחברותיה יפרגנו לה קצת. השבוע השתלחה בה חיותה דויטש ב-YNET , תוך שהיא מעמיסה על התנהגותה בחוות גלעד משמעויות ארוטיות מופרכות, לפי ספר עוין שכתבה יוכי ברנדס. דויטש היא גם עורכת ביטאון התנועה הפמיניסטית-דתית 'קולך'. עם פמיניסטיות כאלה, מי צריך שוביניסטים.
ראש השנה לשמאלנות
בעיני השמאל הישראלי, רצח רבין נתפס כמכשיר רב עוצמה שניתן בידיו על מנת להכפיף את ההמון הנבער לדוקטרינת השלום.
בשנים הראשונות הוקדש יום השנה לרצח לקמפיין של שטיפת מוח מאורגנת להנחלת 'מורשת רבין' – כינוי שניתן לתפיסת העולם השמאלנית על מרכיביה השונים, כולל אלו שהאיש רבין ("בלי בג"ץ") לא האמין בהם כלל. זה היום שבו חגג השמאל את נצחונו האידיאולוגי והמוסרי, גם כאשר היה בשלטון, וגם כאשר ראה מהאופוזיציה כיצד ממשלות ימין נאלצות בעל כורחן להמשיך במתווה אוסלו.
לשווא התחננו בעלי רצון טוב מהימין לאפשר גם להם תחושת השתתפות בחוויית האבל והזיכרון, על ידי התמקדות בשלילת האלימות הפוליטית כמסר המרכזי של יום הזיכרון הממלכתי. משפחת רבין, מפלגות השמאל וכלי התקשורת הגדולים חברו יחדיו כדי להפוך את יום רצח רבין לראש השנה של השמאלנות בישראל.
המכה האידיאולוגית האנושה שספגה דוקטרינת אוסלו מחזירה את יום השנה לרצח אל מה שצריך היה להיות אופיו המקורי. לנוכח מה שעברנו כאן בשנתיים האחרונות, מחזור של התחזיות האופטימיות חסרות האחריות, הסיסמאות והטקסים, ההבטחות וההמנונים, הוא בגדר עלבון לאינטליגנציה ופגיעה בזכרו של הנרצח. גם בשירון של יענקל'ה רוטבליט הפכנו דף, ו"לא קלה דרכנו" החליף את "תנו לשמש לעלות". כן, גם השנה היו ניסיונות לנצל את הבמות והמיקרופונים לשיסוי נגד יריבים פוליטיים ואידיאולוגיים, ולהאדרת שמו ופועלו של הנרצח ללא כל קשר אל העובדות, אבל השנה הם נשמעו פתטיים יותר מתמיד.
היום ברור שמי שרוצה לכבד את זכרו של ראש הממשלה המנוח יעדיף להיזכר בתרומתו למדינה בשנותיה הראשונות, ובשיא של מלחמת ששת הימים ואיחוד ירושלים. לעומת זאת, מעשיו כראש ממשלה בשנים האחרונות לחייו הביאו את ישראל אל עברי פי פחת, עלו בחיי מאות חיילים ואזרחים, וראויים להיזכר לצדם של מחדלים שלטוניים בסדר גודל של מלחמת יום הכיפורים.
אחדות העם, שלילת האלימות, וכבוד מנומס לזכרו של הנרצח בזכות הטובים שבמעשיו - אלה המוטיבים שראויים לעמוד במרכז היום הזה.
עיתון הימין החדש
בחמש שנות קיומו של העיתון מקור ראשון נרשמה תופעה מעניינת. בדרך כלל נטו העיתונים מקבוצת מעריב ידיעות והארץ להתעלם מעצם קיומו. כשהיה צורך בכל זאת להזכיר את העיתון לווה האזכור דרך-קבע בתיוג מזהה: עיתון הימין, שבועון המתנחלים, העיתון הימני וכדומה. התיוג הזה נועד למעט בחשיבותו של העיתון. להציג אותו כעיתון מגזרי ומגמתי, שהחומרים המתפרסמים בו מעניינים פחות ומוסמכים פחות. ומתי התיוג נעלם? כאשר העיתון הוזכר לא על מנת לתקוף אותו אלא כדי להסתמך עליו. שם הגנאי 'עיתון הימין' לא הופיע כאשר אחד העיתונים העתיק אינפורמציה שפורסמה לראשונה במקור ראשון, כמו למשל פרשת הפרס הכספי שהעניק מרכז פרס לשלום לטרייה לרסן.
אין ספק שהקו המערכתי בידיעות ומעריב נוטה שמאלה, שלא לדבר על הארץ שהקו שלו הוא שמאל קיצוני. זה לא גורם לכך שכאשר שם העיתון מוזכר יוצמד לו אוטומטית תואר מזהה בהתאם לקו האידיאולוגי שלו. "פורסם בהארץ", אומרים. לא "פורסם בעיתון השמאל הקיצוני הארץ". "כתוב בידיעות אחרונות", לא "בעיתון השמאלני ידיעות אחרונות".
"כל ביקורת על רבנים ופסקיהם נתפסת כפגיעה בקודשי ישראל. די לקרוא את עיתון הימין החדש 'בשבע' כדי לראות את הניתוק והאיבה לכל גילוי של ביקורת". דברים שכתב אורי אורבך בטור שלו בידיעות אחרונות בשבת שעברה.לא אתווכח כאן עם הטענה הלא נכונה (בדיוק באותו שבוע פורסמו בעיתוננו שתי תגובות-נגד למאמר הלכתי של הרב אליעזר מלמד). מטריד אותי יותר התרגיל הקטנוני שבהגדרת 'בשבע' כ'עיתון הימין החדש'.
המאפיין המרכזי של 'בשבע' הוא היותו שבועון לציבור הדתי (אנחנו שמחים מאוד, כמובן, על כל מי שאינו מגדיר עצמו כדתי ומוצא עניין בעיתון). ללא ספק, הקו המערכתי שלו נוטה בבירור ימינה, אלא שהימניות הזאת נובעת קודם כל מתפיסה תורנית-דתית.
בכל מקרה, 'בשבע' הוא עיתון כמו עיתון, ויש לו גם קו. ואם העיתונאי הימני אורי אורבך לא נוהג לכתוב 'עיתון השמאל ידיעות אחרונות', אין סיבה שיכתוב 'עיתון הימין החדש בשבע'.