איה קרמרמן
איה קרמרמן צילום: דניאל רצאבי

כשיורד גשם כל רעננה מוצפת מים. שתי טיפות והפכנו לוונציה. באחד מימי הגשם המפתיעים של שבוע שעבר, כנראה שמסמר סורר צף על הכביש וקרע לי לחלוטין את הצמיג החדש שהחלפתי רק לפני כמה חודשים.

הפנצ׳ר מאכר בפנצ'רייה הסביר לי שהוא חי עשר שנים באוסטרליה, ושם אין פנצ׳רים. קנגורואים יש כמו חתולות רחוב, אבל פנצ׳רים אין. עשר שנים הוא עבד בגלגלים, ונדיר שראה קרע בגלגל. נדיר. למה? כי אם התרחשה איזו תאונה, ולו הקטנה ביותר, מיד הגיעה המשטרה חמושה ברכב ניקוי, ועד שהכביש לא היה ממורק הם לא עזבו את השטח. פה הכול בלגן. כולם זורקים את כל הזבל שלהם ברחובות.

הלב שלי נצבט. הלב שלי, שאוהב אהבת נפש את המדינה שלי, את הארץ הקדושה שלי. חייכתי אליו ושתקתי את עלבונה. שונאת שמלכלכים, אותה ועליה. העלבון כל כך ישב לי על הלב, שיומיים אחר כך עוד עלו בראשי מיני טענות ותירוצים למה אין אצלנו שוטרים עם זרנוקים ומגבים שמוודאים שאין מסמרים בכביש. יום אחד אני עוד אפגוש אותו שוב ואומר לו את כל התירוצים. אני רק מקווה לא להשאיר אצלו עוד כמה מאות שקלים על הדרך.

ארץ שלי נהדרת. לכבוד יום הולדתך אני מוצאת את עצמי שוב כותבת לך מכתב אהבה. את יודעת מתי גיליתי כמה את בליבי? בעלי בא מבית חולה כדורגל. למרות שבהתחלה סירבתי לשתף פעולה עם חיבתו לספורט הלאומי, זה היה ברור שמתישהו אצטרך לקפוץ למים. רק לא תיארתי לעצמי כמה עמוקים הם יהיו. משחק הכדורגל הראשון שאליו הוא לקח אותי היה באצטדיון טדי. בית"ר מול הפועל חיפה. עוד לפני שהתחיל המשחק כבר נמאס לי ורציתי הביתה. אבל אז כולם קמו ושרו התקווה. אלפי אנשים שרים בשאגות רמות "להיות עם חופשי בארצנו", והעיניים שלי זולגות.

ארץ שלי, את סוגרת עשור ופותחת חדש. שבעים לשיבה, ואת נחשבת צעירה. מדהים לחשוב מה השגת בשבעים השנים הללו. כמה יהודים מצאו אצלך בית, מפלט, תקומה. כמה משפחות גדלו על ברכייך. כמה התפתחת, גדלת, התעצמת. ארץ שלי נהדרת. אני כותבת לך המילים בלי טיפת ציניות. את מופלאה בעיניי. את נס גלוי, ארץ שלי. אני נזכרת ביום ההולדת השישים שלך.

וואו, איזה ריגוש זה היה. הגדול שלי היה בן ארבע וחצי, עוד בגן סיגל, יחד עם אהרון, ראשית, ארי. השני שלי עוד היה במנשא. במשך שבועות התרגשנו לקראת יום ההולדת שלך. כל יום הוא חזר עם סיפורים על החזרות האין סופיות שהם עשו בגן. "אמא, היום רקדנו עם דגלים". "אמא, היום היה ריקוד עם בלונים ופונפונים". כל ילדי רמת השרון התאספו לכבודך באולם הספורט, כאילו הוא מינימום הר הרצל, וצעדו בגאווה בלבוש כחול-לבן. סיגל בירכה בשם הגננות והילדים התפוצצו מגאווה. שוב שרו את ההמנון, הפעם מאות ילדים נרגשים. שוב דמעותיי זלגו מאהבה.

מאפשרת ביטחון

ארץ שלי, עשור עבר מאז. כל הילדים האלה גדלו מאז, ארץ שלי. הם באמצע שנות העשרה שלהם, כבר לא רוקדים ברינה עם פונפונים. כולנו השתנינו בעשור הזה, ארץ שלי. לפני עשר שנים היו לך הרבה פחות כבישים, הרבה פחות קניונים. הרבה פחות תוכניות בישול, תוכניות ריאליטי בכלל. פחות סלפי. פחות שני סניפים של איקאה, פחות סטארט-אפים, פחות מסלולי אופניים.

לא היו כל כך הרבה סושיות. גם לא היו יוגורטיות ודוכני שייקים. בכלל, השתדרגת בכל תחומי האוכל. מי חשב לפני עשר שנים שבכל עיר יצוץ שוק אוכל, עם גזרים לבנים וסלקים צהובים. לא שוק כזה עם בוץ ושיירי אוכל רקוב על הרצפה. לפני עשר שנים לא היו פרחים אכילים למהדרין, לקשט בהם את האוכל של ליל הסדר. לא היה בק-צ'וי ולא אטריות אורז אורגניות. היו פחות טבעוניים, אלרגיים ומאותגרי גלוטן. היו הרבה פחות משלוחי קניות מחו"ל. הרבה פחות טיסות משדה התעופה. היו פחות חשדות נגד אישי ציבור. היה פחות פילוג בעם. היו פחות מטיחי האשמות. היה פחות כעס. אבל גם פחות שיעורי תורה בכל מקום.

גם אני, כמוך, השתניתי בעשור האחרון. מרגישה שהשתניתי המון. ילדתי ארבעה ילדים, הנקתי שמונה שנים מתוך העשר. עברתי שלוש ערים וחמישה בתים. הקדשתי את כל כולי לחזור בתשובה. שמתי כיסוי ראש, למדתי על שנת שמיטה.

שמרתי את הקליפות של הירקות בפח מלא קדושה. קדושה שבאה ממך, מהאדמה הנדיבה שלך. בירכתי עשר פעמים ברכת האילנות, והתרגשתי כל שנה מחדש לראות את הפריחה על העצים שאת מצמיחה. עשר פעמים נסעתי לחופשות משפחתיות לצפונך ולדרומך, ועדיין לא שבעתי מהיופי שלך. עשר פעמים קיבלתי את התורה בהר סיני. עשר שנים ישבתי על הרצפה ואכלתי אפר בתשעה באב. הכנסתי ילד אחד לעול מצוות ושניים בבריתו של אברהם אבינו. ביקרתי לא מספיק פעמים בכותל.

בעשור האחרון השתניתי, לא רק מבחינה חיצונית. בעיקר פנימית. ואת יודעת מה? בזכות השינוי הזה אני אפילו אוהבת אותך יותר. אני מביטה בך אחרת. אני מביטה בך ולא רואה מדינה בת שבעים. אני רואה אלפי שנים של אדמה שהובטחה לאברהם אבינו. אני רואה צדיקים שוכני עפר, בעפרך. אני רואה אלפי תפילות לשובך במלוא הדרך.

אני רואה ישראלים שמתים להתנתק ולמרות הכול חוזרים לחיקך מרוב געגוע לא מוסבר. ואני, אני מביטה בך בהודיה גדולה יותר מתמיד. כי אפילו שיש פה פנצ'רים, טוקבקים הרסניים, סיגרים ושמפניות ורודות, את מאפשרת לי ללכת בביטחון בכיסוי ראש ולילדיי ללכת בגאווה עם פאות, כיפות וציציות. את מאפשרת לי פשוט להיות יהודייה. בלי להסתתר, בלי לפחד, בלי להתנצל. אני אסירת תודה לך על כך. מזל טוב, ארץ נהדרת שלי.

*** חומוס משודרג ***

לפני כשלוש שנים נתתי מתכון לחומוס. לאחרונה קיבלתי כמה מיילים שמבקשים את המתכון בשנית. אז הנה הוא שוב, משודרג. החומוס הכי טעים לדעתי הוא חומוס אורגני של חברת תבואות. אם אני תופסת אתכם ברגע האחרון, גם חומוס מבושל מהמחלקה של הקפואים עושה את העבודה, רק שיש לו שני חסרונות. הראשון - אין מי בישול של החומוס, וצריך להמיר אותם במים רגילים, וחבל. השני - הוא לא יגיע למרקם רך כמו החומוס שתבשלו בבית.

חומרים:

800 גרם חומוס מבושל / מיץ לימון משניים וחצי לימונים לפחות / 1 כף מלח / 3 שיני שום / חצי קילו טחינה גולמית, אני משתמשת בטחינה ירושלים / חצי כוס שמן זית

אופן ההכנה:

אני מבשלת את החומוס בסיר לחץ. אבל אם אין לכם, תזרמו / את החומוס המבושל טוחנים במג'ימיקס לבד. בהדרגה מוסיפים בערך כוס מים וטוחנים היטב כמה דקות / מוסיפים בסדר הזה את השום והמלח ולאחר מכן את הלימון, ואחריהם את הטחינה / טועמים. אם החומוס קשה מדי, שוקלים אם להוסיף מים או לימון. לפי מה שטעים ללשון שלכם. המרקם צריך להיות דליל ממה שאתם רגילים, כי החומוס יתקשה בקירור. אם הוא דליל מאוד, תוסיפו רבע כוס טחינה / מוסיפים את שמן הזית וטוחנים עוד כמה דקות.

החומוס מחזיק במקרר שלושה ימים מקסימום, אז אל תתפלצו, אבל אני מחלקת את החומוס לכמה קופסאות סגורות הרמטית ומקפיאה מה שלא נחוץ.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com

מצאתם טעות בכתבה או פרסומת לא ראויה? דווחו לנו