מאת יונה חסיד
באיזה אתרים באינטרנט אפשר למצוא שידוך טהור? על מה מדברים בשיחת הטלפון הראשונה? מה אמור להיות אורכה? איזה שאלות אסור לשאול? איפה נפגשים? מה לא לובשים לדייט? האם לפתוח לה את הדלת של המכונית? איך מסיימים פגישה? מה אומרים בטלפון שלאחר הפגישה? יהודית גורפיין, אשת תקשורת ורווקה, יוצאת אל הציבור בספר חדש, העוסק בבחירת בן הזוג. בראיון היא מדברת על בעיותיהם של הפנוי והפנויה הדתיים-לאומיים ועל החברה שאינה מספקת פתרונות
"אנא, לבש בגדים נקיים, התרחץ וצחצח את שינייך"
(הרב שלמה אבינר גוער ברצינות במתרשלים בהלכות דייטים)
"מתני' - במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה לא במשקפיים, ולא בנעלי ספורט ישנות, ולא באיפור כבד. אחרים אומרים כל המרבה לאפר הרי זה משובח"
(אליעזר ריינשטיין, מחבר פרק "מאימתי יוצאין" במסכת דייטים גוער בהומור במתרשלות)
עשרה קבין של בדידות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו הפנויים והפנויות הדתיים-לאומים. קשה להיות פנוי בחברה קהילתית, בה רב משקלו של התא המשפחתי, בחברה הדוגלת בחיי פרישות קודם לחתונה אך מצפה מצעיריה להגשים עצמם אקדמית ומקצועית, במידה מסוימת על חשבון חתונה בגיל מוקדם.
לא לחינם טרח הרב אבינר ובמאמר אשר פורסם לראשונה בדף פרשת השבוע "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר פרט אחת לאחת את חטאות הבחורים הדתיים בבואם לבחור להם בת זוג. מאי צחצוח שיניים דרך חוסר נימוס ואי הקשבה אמפתית ועד לאלימות שתלטנית של ממש. לדעת רבנים ומחנכים רבים, במציאות המורכבת של חיים אמוניים בסביבה מערבית, ההדרכה למציאת בן זוג לפנוי הדתי-לאומי הינה פקודת היום החשובה ביותר.
מי שבחר להרים את ההינומה מהרצפה הוא 'מראות', מגזין ארצי לבת השירות הלאומי ולצעיר/ה הדתי/ת שעל יד 'המדרשה למורשת ישראל'. המגזין, הזוכה לעניין רב, עוסק דרך קבע בנושאים המעניינים צעירים בגיל 'תקופת הבחירות' – מסוף התיכון עד סוף שנות העשרים (בחירת בן זוג, מקצוע, דרך לחיים). עורכת אותו יהודית גורפיין, המשמשת גם כרכזת כתבים ועורכת חדשות ב'הצופה'. האג'נדה מאחורי פעילותה של גורפיין, רווקה בעצמה, מנומקת ומרשימה. היא טוענת כי הממסד הדתי-לאומי, שעוטף בחמימות את צעירי המחנה מגיל הגן ועד לאחר הצבא או השירות הלאומי, מזניח אותם למעשה בגילאי העשרים שלהם. "אין כיום במת ביטוי ומענה לציבור הצעירים הדתיים הרווקים. הם יוצאים מהחממה, יש להם שאלות, ואין להם עם מי לדבר. מתוך הצורך הזה נוסד 'מראות' ב-1996. הספר החדש הוא בעצם מהדורה מורחבת של הנושא החשוב ביותר בו אנו עוסקים במגזין, בחירת בן הזוג".
פערים בציפיות הדתיות
בחורים רציניים מבחינה דתית יבדקו את רמתנו הדתית-אמונית בצורות שונות ומשונות, החל משאלות ענייניות כמו, כמה תפילות את מתפללת ביום? קרה לך שלא ברכת ברכת המזון? דרך שאלות מתוך שלב הגמר של חידון התנ"ך העולמי: כמה שנים מלך שאול? וכלה בבחני פתע מבהילים משהו: "ישבנו בבית קפה", מספרת לאה, "לפתע הוא החל לשאול אותי מה מברכים על כל דבר. למרות שידעתי, לא ממש התחשק לי לשתף פעולה8". אך לא רק בענייני דת אנחנו נבחנות, גם תחומים נוספים זוכים להתייחסות. מספרת מירי:"בפגישה הראשונה שלנו הבחור שאל אם אני יודעת היכן נמצא ישוב מסוים שמעולם לא שמעתי על קיומו. אז אמרתי לו, ספק בציניות ספק בצחוק, "תן לי ארבע אפשרויות, כמו במבחן אמריקאי". הבחור, לדאבוני, לקח את העסק ברצינות ובלי להתבלבל אמר: "אין בעיה, אם זה מה שיעזור לך: א. מרכז ב. שפלה ג. צפון. ד. אזור באר שבע", כמובן שעניתי תשובה לא נכונה והתוצאה היתה כשלון בבוחן בידיעת הארץ.
(המדריך ליוצאים, פרק "התחקיר הביטחוני")
הספר 'בקרוב אצלך' בהוצאת 'מראות' מתיימר להיות המדריך הדתי לאומי המקיף הראשון לבחירת בן זוג וליציאות. ייחודו של הספר הוא השילוב המרענן בין מאמרים אמוניים-השקפתיים או אקדמיים לבין הדרכה מעשית קלילה או קטעים סאטיריים. לצורך כך חולק הספר לשני חלקים. הראשון, המלומד, עוסק בצדדים המחשבתיים של הזיווג ונקרא 'בחירת בן זוג', והשני המעשי, נקרא 'מדריך ליוצאים'.
גורפיין אומרת שהצורך בהוצאת ספר שכזה ברור לכל מי שמסתובב בשבת בשכונות קטמון ורחביה בירושלים, ומבחין בכמות האדירה של רווקים ורווקות דתיים-לאומיים. "אצל הציבור החרדי מתחתנים מוקדם יותר, וגם שיטת השידוכים מובנית וממוקדת יותר. אצלם לא מבזבזים זמן בפגישות על תחקיר, כיוון שמבררים הכל לפני הפגישות בתחקירים משפחתיים, נפגשים תקופה קצרה ומתחתנים. אצל החילונים גרים קודם יחד. רק בציבור הדתי-לאומי הפגישות מלאות בחוסר הבנה, בקצרים, במלאכותיות ובחוסר תכליתיות. יש גם פערים בציפיות, והבעיה היא בעיקר של הבנות", היא טוענת. "לפי מחקר של בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן ההכרה הדתית של בנות עמוקה יותר משל בנים. אצל בנות יש ציפייה שהבעל שלהן יהיה המנהיג הרוחני של הבית, והן בעצמן במגמה של התחזקות תורנית. זה יוצר חוסר התאמה בין הרצוי למצוי".
טקט, נימוסים ומה שביניהם
יש צורות נוספות לאטימות. מישהי סיפרה במהלך הפגישה על הכלב שלה, שהיא מאד אוהבת. בתגובה אמר הבחור: "שמעתי שכלבים לא חיים זמן רב, מתי הוא הולל למות?". אותו אחד גם הפליג בפתיחותו ובחוכמתו וסיפר על כל הפגישות העיוורות שחווה עד היום. טענתו המרכזית היתה שהבחורות עמן נפגש היו חסרות רגישות. "היום, בעידן הסלולרי, ממש קשה לנהל פגישה" – קובעת קרן. "בכל דקה מצלצל הפלאפון של הבחור, שמתחיל להתפתל כשאיש שיחו שואל אותו היכן הוא נמצא עכשיו. יש את אלו שמשקרים, אך קרה לי לא אחת ששמעתי דיווח מפורט על הפגישה, בעודה מתקיימת ואני נוכחת באזור. פעם אחת אפילו נשאל הבחור אם הוא נהנה, והתשובה שלו הופנתה אלי בחיוך רחב: "אנחנו מאד נהנים, נכון"?
(המדריך ליוצאים, פרק "על תבונה ורגישות")
ככלל, הבנים הדתיים-לאומיים אינם נהנים בעיני גורפיין מנקודות זכות רבות כבעלים פוטנציאליים, ולא באשמתם: "מוסדות החינוך של הבנים לא מחנכים לחיי משפחה. אני יודעת על גורמים שיזמו תכניות לימודים מיוחדות לנושא, ונתקלו בהתנגדות מצד ראשי הישיבות התיכוניות. העיסוק העיוני בישיבות בגמרא, עם פחות דגש על אמונה ומוסר, לא מכשיר אותם לחיי מעשה משפחתיים. הם חיים בישיבה בחברה גברית שאין בה מערכות יחסים הדורשות רגישות ואמפתיה. אין להם כישורים בסיסיים להתנהגות זוגית, הם אינם יודעים לחזר, לקויים בנימוסים בסיסיים, ובעיקר מתייחסים לבחורה כמו לעוד חבר שלהם מהישיבה".
בתחקיר שערך הצוות של גורפיין לצורך הוצאת 'המדריך ליוצאים', העלו הבנות שרואיינו טענות קשות ורבות יותר כלפי בני המין השני מאשר הבנים. הצוות של גורפיין ראיין עשרות בנות בירושלים ובכל רחבי הארץ ובנים בישיבות ההסדר והאוניברסיטאות. התוצאה היא מדריך שאינו מורכב מהנחיות המבוגרים או הרבנים, אלא מהמלצות וניסיון הצעירים. הוא אותנטי גם בכך שאינו מציע פתרונות מוחלטים: "במקרים מסוימים הכנסנו דעות סותרות, כמו האם לפתוח דלת המכונית לבחורה או לא. מתברר שהבנות חלוקות ביניהן בקשר למחווה הזו" .
מנפלאות החינוך הנפרד
"לבנים יש שיטה חדשה לסיים פגישה שלא נראית להם", אומרת קרן. "הם מתאמים עם חבר שיתקשר לפלאפון בשעה קבועה מראש, ויזמין אותם לאיזשהו אירוע לא צפוי, אירוסין של אחד מהחבר'ה, למשל. מן הראוי היה שאם הוא לא מעוניין בפגישה שיסיים אותה באופן מכובד".
לאה מספרת על שיטה נוספת לסיום הפגישה: "לאחר חצי שעה של שיחה שלא התפתחה לשום כיוון, החל הבחור להסתכל בעצבנות על השעון בכל שתי דקות. כשזה כבר עבר את גבול הטעם הטוב, ומאחר שגם אני לא נהניתי במיוחד, אמרתי לו: "משעמם לך? גם לי! מצדי אפשר לחזור"
(המדריך ליוצאים פרק "איך תסיימו פגישה")
גם החלק ההשקפתי של הספר אינו מציע פתרונות מוחלטים, אלא הצעות לחשיבה. מדובר בעשרות מאמרים של רבנים ידועים (כמו הרב יעקב אריאל, הרב מרדכי ורדי, הרב צחי להמן, הרב אלי סדן, הרב יובל שרלו והרב מוטי פרומר), רבניות, פסיכולוגיים, חוקרים אקדמיים ועובדים סוציאליים, המקיפים את מגוון הקונפליקטים של הצעיר הדתי לאומי בנושא בחירת בן הזוג. החל מנושא המימוש העצמי וההתמודדות עם הנורמות המערביות, דרך סקירת התהליך הפסיכולוגי של בחירת בין זוג , הבדלי המגדר, השפעות החינוך הישיבתי הנפרד והגדרת המושגים אהבה והתאהבות, ועד לעיון במשפחתיות ובזוגיות בתורת המהר"ל.
לדעת גורפיין, הקונפליקט המרכזי הוא עם הנורמות המערביות: "התרבות המערבית שאנו חשופים לה נותנת משקל רב לרגש ולמשיכה. החינוך הדתי מתייחס לכך רק בהיבט האסור, ולא יודע לתת הדרכה נכונה. אין טקסט יהודי עדכני שיכול להנחות את הצעיר הדתי בעולם בו משמעות הזוגיות השתנתה. היום, כשיש לנשים עצמאות כלכלית ושאיפות שוויוניות, גם הבנות הדתיות רוצות יותר. תקשורת, רומנטיקה, רגש עמוק. בנושא זה ההנהגה הדתית לאומית נכשלה בגדול. היא צריכה להבין שלא רק ארץ ישראל והנושאים הביטחוניים צריכים להיות בראש סדר היום, אלא גם הדאגה להקמת משפחות, שהיא עניין ביטחוני דמוגראפי לא פחות חשוב. צריך קודם כל להכיר בבעיה. דווקא בגילאים שבהם בנים ובנות צריכים להכיר כדי למצוא בן זוג וכדי לרכוש כישורים בסיסיים של תקשורת, המוסדות נפרדים ומונעים סיטואציות להיכרות. מי שסובל הם גם ההורים. הם הלכו בתלם, שלחו את הילדים למוסדות הנכונים, הילדים עברו את כל המסלול שהועידה להם החברה, אבל בסוף הם יושבים בבית ואף אחד לא דואג להם להתחתן. מי שדחף את רעיון ההפרדה לא חשב על תוצאות הלוואי שלו".
השינוי מתחיל בחינוך
מאורס בן 23: "יצאתי פעם עם בחורה, שלמרות פקחותה הרבה, כשהיו לנו חילוקי דיעות היא תמיד היתה אומרת: "בסדר, בסדר" ומקבלת את דעתי. שאלתי אותה על כך, והיא אמרה לי שבמוסד בו היא לומדת, שהוא מוסד דתי-לאומי, לימדו אותה ש"הבעל תמיד צודק". והוא ממשיך: "בת אחרת אמרה לי פעם: "האושר של אישה הוא האושר של בעלה". אבל אני מחפש אישה, לא שפחה".
בני"ש בן 25: "יצאתי עם מישהי שאמרה לי שהיא מחפשת בעל שיהיה אבא טוב לילדים. אמרתי לה שאני רוצה להתחתן עם מישהי שתהיה אשתי"
(המדריך ליוצאים פרק "הבנים אומרים")
הפתרון על פי גורפיין הוא קודם כל בהכרה בבעיה, אבל גם בהחדרת שינויים למערכת החינוך המאובנת וחינוך לחיי רגש. יש גם פתרונות מעשיים מיידיים. במאמר מנומק בספר, מציע הרב מוטי פרומר חזרה לשיטת השדכנות הממוסדת הקהילתית, וממליץ לא להתבייש לשלם כסף בעד שידוך.
לגורפיין ברור כי ההכרה בבעיה צריכה להתחיל אצל הרבנים: "בהתחלה כשדיברתי עם רבנים התברר לי שהם לא מודעים. חלק מהם אמרו לי בפירוש: 'אף פעם לא חשבתי על זה'. בהתחלה היו כאלה שסירבו להתבטא בנושא בפומבי. אפילו בעיתונות זה נחשב לטאבו, ב'הצופה' לא התייחסו לזה ברצינות פעם. היום, בזכות הפעילות שלנו, יש הכרה גוברת והולכת ולגיטימציה מצד הרבנים. דוגמא בולטת הוא המאמר של הרב אבינר שהכה גלים רבים".
אבל לא בכל מקום התקבל הספר באהדה. בבני ברק למשל סרבו חנויות הספרים להציגו על מדפיהן. בריכוזים הדתיים-לאומיים, לעומת זאת, הוא זוכה להצלחה אדירה. "אמא אחת לכמה בנות מאד מוצלחות", מספרת גורפיין, "גילתה לי שהיא לא ישנה בלילות מרגשי אשמה. הן אמנם מוכשרות ומשכילות ואיכותיות, אבל היא מרגישה שנכשלה בגידולן. מה כל זה שווה לה אם הן קמלות בביתה. היא מתוסכלת, היא מרגישה שהיא השקיעה עשרות שנים אבל את הכלים הכי חשובים, למצוא בן זוג ולהקים משפחה, היא נכשלה בלתת להם. אני מקווה שהספר הזה ייתן לה ולבנות מענה".
באיזה אתרים באינטרנט אפשר למצוא שידוך טהור? על מה מדברים בשיחת הטלפון הראשונה? מה אמור להיות אורכה? איזה שאלות אסור לשאול? איפה נפגשים? מה לא לובשים לדייט? האם לפתוח לה את הדלת של המכונית? איך מסיימים פגישה? מה אומרים בטלפון שלאחר הפגישה? יהודית גורפיין, אשת תקשורת ורווקה, יוצאת אל הציבור בספר חדש, העוסק בבחירת בן הזוג. בראיון היא מדברת על בעיותיהם של הפנוי והפנויה הדתיים-לאומיים ועל החברה שאינה מספקת פתרונות
"אנא, לבש בגדים נקיים, התרחץ וצחצח את שינייך"
(הרב שלמה אבינר גוער ברצינות במתרשלים בהלכות דייטים)
"מתני' - במה אשה יוצאה ובמה אינה יוצאה? לא תצא אשה לא במשקפיים, ולא בנעלי ספורט ישנות, ולא באיפור כבד. אחרים אומרים כל המרבה לאפר הרי זה משובח"
(אליעזר ריינשטיין, מחבר פרק "מאימתי יוצאין" במסכת דייטים גוער בהומור במתרשלות)
עשרה קבין של בדידות ירדו לעולם, תשעה מהם נטלו הפנויים והפנויות הדתיים-לאומים. קשה להיות פנוי בחברה קהילתית, בה רב משקלו של התא המשפחתי, בחברה הדוגלת בחיי פרישות קודם לחתונה אך מצפה מצעיריה להגשים עצמם אקדמית ומקצועית, במידה מסוימת על חשבון חתונה בגיל מוקדם.
לא לחינם טרח הרב אבינר ובמאמר אשר פורסם לראשונה בדף פרשת השבוע "באהבה ובאמונה" של מכון מאיר פרט אחת לאחת את חטאות הבחורים הדתיים בבואם לבחור להם בת זוג. מאי צחצוח שיניים דרך חוסר נימוס ואי הקשבה אמפתית ועד לאלימות שתלטנית של ממש. לדעת רבנים ומחנכים רבים, במציאות המורכבת של חיים אמוניים בסביבה מערבית, ההדרכה למציאת בן זוג לפנוי הדתי-לאומי הינה פקודת היום החשובה ביותר.
מי שבחר להרים את ההינומה מהרצפה הוא 'מראות', מגזין ארצי לבת השירות הלאומי ולצעיר/ה הדתי/ת שעל יד 'המדרשה למורשת ישראל'. המגזין, הזוכה לעניין רב, עוסק דרך קבע בנושאים המעניינים צעירים בגיל 'תקופת הבחירות' – מסוף התיכון עד סוף שנות העשרים (בחירת בן זוג, מקצוע, דרך לחיים). עורכת אותו יהודית גורפיין, המשמשת גם כרכזת כתבים ועורכת חדשות ב'הצופה'. האג'נדה מאחורי פעילותה של גורפיין, רווקה בעצמה, מנומקת ומרשימה. היא טוענת כי הממסד הדתי-לאומי, שעוטף בחמימות את צעירי המחנה מגיל הגן ועד לאחר הצבא או השירות הלאומי, מזניח אותם למעשה בגילאי העשרים שלהם. "אין כיום במת ביטוי ומענה לציבור הצעירים הדתיים הרווקים. הם יוצאים מהחממה, יש להם שאלות, ואין להם עם מי לדבר. מתוך הצורך הזה נוסד 'מראות' ב-1996. הספר החדש הוא בעצם מהדורה מורחבת של הנושא החשוב ביותר בו אנו עוסקים במגזין, בחירת בן הזוג".
פערים בציפיות הדתיות
בחורים רציניים מבחינה דתית יבדקו את רמתנו הדתית-אמונית בצורות שונות ומשונות, החל משאלות ענייניות כמו, כמה תפילות את מתפללת ביום? קרה לך שלא ברכת ברכת המזון? דרך שאלות מתוך שלב הגמר של חידון התנ"ך העולמי: כמה שנים מלך שאול? וכלה בבחני פתע מבהילים משהו: "ישבנו בבית קפה", מספרת לאה, "לפתע הוא החל לשאול אותי מה מברכים על כל דבר. למרות שידעתי, לא ממש התחשק לי לשתף פעולה8". אך לא רק בענייני דת אנחנו נבחנות, גם תחומים נוספים זוכים להתייחסות. מספרת מירי:"בפגישה הראשונה שלנו הבחור שאל אם אני יודעת היכן נמצא ישוב מסוים שמעולם לא שמעתי על קיומו. אז אמרתי לו, ספק בציניות ספק בצחוק, "תן לי ארבע אפשרויות, כמו במבחן אמריקאי". הבחור, לדאבוני, לקח את העסק ברצינות ובלי להתבלבל אמר: "אין בעיה, אם זה מה שיעזור לך: א. מרכז ב. שפלה ג. צפון. ד. אזור באר שבע", כמובן שעניתי תשובה לא נכונה והתוצאה היתה כשלון בבוחן בידיעת הארץ.
(המדריך ליוצאים, פרק "התחקיר הביטחוני")
הספר 'בקרוב אצלך' בהוצאת 'מראות' מתיימר להיות המדריך הדתי לאומי המקיף הראשון לבחירת בן זוג וליציאות. ייחודו של הספר הוא השילוב המרענן בין מאמרים אמוניים-השקפתיים או אקדמיים לבין הדרכה מעשית קלילה או קטעים סאטיריים. לצורך כך חולק הספר לשני חלקים. הראשון, המלומד, עוסק בצדדים המחשבתיים של הזיווג ונקרא 'בחירת בן זוג', והשני המעשי, נקרא 'מדריך ליוצאים'.
גורפיין אומרת שהצורך בהוצאת ספר שכזה ברור לכל מי שמסתובב בשבת בשכונות קטמון ורחביה בירושלים, ומבחין בכמות האדירה של רווקים ורווקות דתיים-לאומיים. "אצל הציבור החרדי מתחתנים מוקדם יותר, וגם שיטת השידוכים מובנית וממוקדת יותר. אצלם לא מבזבזים זמן בפגישות על תחקיר, כיוון שמבררים הכל לפני הפגישות בתחקירים משפחתיים, נפגשים תקופה קצרה ומתחתנים. אצל החילונים גרים קודם יחד. רק בציבור הדתי-לאומי הפגישות מלאות בחוסר הבנה, בקצרים, במלאכותיות ובחוסר תכליתיות. יש גם פערים בציפיות, והבעיה היא בעיקר של הבנות", היא טוענת. "לפי מחקר של בית הספר לחינוך באוניברסיטת בר אילן ההכרה הדתית של בנות עמוקה יותר משל בנים. אצל בנות יש ציפייה שהבעל שלהן יהיה המנהיג הרוחני של הבית, והן בעצמן במגמה של התחזקות תורנית. זה יוצר חוסר התאמה בין הרצוי למצוי".
טקט, נימוסים ומה שביניהם
יש צורות נוספות לאטימות. מישהי סיפרה במהלך הפגישה על הכלב שלה, שהיא מאד אוהבת. בתגובה אמר הבחור: "שמעתי שכלבים לא חיים זמן רב, מתי הוא הולל למות?". אותו אחד גם הפליג בפתיחותו ובחוכמתו וסיפר על כל הפגישות העיוורות שחווה עד היום. טענתו המרכזית היתה שהבחורות עמן נפגש היו חסרות רגישות. "היום, בעידן הסלולרי, ממש קשה לנהל פגישה" – קובעת קרן. "בכל דקה מצלצל הפלאפון של הבחור, שמתחיל להתפתל כשאיש שיחו שואל אותו היכן הוא נמצא עכשיו. יש את אלו שמשקרים, אך קרה לי לא אחת ששמעתי דיווח מפורט על הפגישה, בעודה מתקיימת ואני נוכחת באזור. פעם אחת אפילו נשאל הבחור אם הוא נהנה, והתשובה שלו הופנתה אלי בחיוך רחב: "אנחנו מאד נהנים, נכון"?
(המדריך ליוצאים, פרק "על תבונה ורגישות")
ככלל, הבנים הדתיים-לאומיים אינם נהנים בעיני גורפיין מנקודות זכות רבות כבעלים פוטנציאליים, ולא באשמתם: "מוסדות החינוך של הבנים לא מחנכים לחיי משפחה. אני יודעת על גורמים שיזמו תכניות לימודים מיוחדות לנושא, ונתקלו בהתנגדות מצד ראשי הישיבות התיכוניות. העיסוק העיוני בישיבות בגמרא, עם פחות דגש על אמונה ומוסר, לא מכשיר אותם לחיי מעשה משפחתיים. הם חיים בישיבה בחברה גברית שאין בה מערכות יחסים הדורשות רגישות ואמפתיה. אין להם כישורים בסיסיים להתנהגות זוגית, הם אינם יודעים לחזר, לקויים בנימוסים בסיסיים, ובעיקר מתייחסים לבחורה כמו לעוד חבר שלהם מהישיבה".
בתחקיר שערך הצוות של גורפיין לצורך הוצאת 'המדריך ליוצאים', העלו הבנות שרואיינו טענות קשות ורבות יותר כלפי בני המין השני מאשר הבנים. הצוות של גורפיין ראיין עשרות בנות בירושלים ובכל רחבי הארץ ובנים בישיבות ההסדר והאוניברסיטאות. התוצאה היא מדריך שאינו מורכב מהנחיות המבוגרים או הרבנים, אלא מהמלצות וניסיון הצעירים. הוא אותנטי גם בכך שאינו מציע פתרונות מוחלטים: "במקרים מסוימים הכנסנו דעות סותרות, כמו האם לפתוח דלת המכונית לבחורה או לא. מתברר שהבנות חלוקות ביניהן בקשר למחווה הזו" .
מנפלאות החינוך הנפרד
"לבנים יש שיטה חדשה לסיים פגישה שלא נראית להם", אומרת קרן. "הם מתאמים עם חבר שיתקשר לפלאפון בשעה קבועה מראש, ויזמין אותם לאיזשהו אירוע לא צפוי, אירוסין של אחד מהחבר'ה, למשל. מן הראוי היה שאם הוא לא מעוניין בפגישה שיסיים אותה באופן מכובד".
לאה מספרת על שיטה נוספת לסיום הפגישה: "לאחר חצי שעה של שיחה שלא התפתחה לשום כיוון, החל הבחור להסתכל בעצבנות על השעון בכל שתי דקות. כשזה כבר עבר את גבול הטעם הטוב, ומאחר שגם אני לא נהניתי במיוחד, אמרתי לו: "משעמם לך? גם לי! מצדי אפשר לחזור"
(המדריך ליוצאים פרק "איך תסיימו פגישה")
גם החלק ההשקפתי של הספר אינו מציע פתרונות מוחלטים, אלא הצעות לחשיבה. מדובר בעשרות מאמרים של רבנים ידועים (כמו הרב יעקב אריאל, הרב מרדכי ורדי, הרב צחי להמן, הרב אלי סדן, הרב יובל שרלו והרב מוטי פרומר), רבניות, פסיכולוגיים, חוקרים אקדמיים ועובדים סוציאליים, המקיפים את מגוון הקונפליקטים של הצעיר הדתי לאומי בנושא בחירת בן הזוג. החל מנושא המימוש העצמי וההתמודדות עם הנורמות המערביות, דרך סקירת התהליך הפסיכולוגי של בחירת בין זוג , הבדלי המגדר, השפעות החינוך הישיבתי הנפרד והגדרת המושגים אהבה והתאהבות, ועד לעיון במשפחתיות ובזוגיות בתורת המהר"ל.
לדעת גורפיין, הקונפליקט המרכזי הוא עם הנורמות המערביות: "התרבות המערבית שאנו חשופים לה נותנת משקל רב לרגש ולמשיכה. החינוך הדתי מתייחס לכך רק בהיבט האסור, ולא יודע לתת הדרכה נכונה. אין טקסט יהודי עדכני שיכול להנחות את הצעיר הדתי בעולם בו משמעות הזוגיות השתנתה. היום, כשיש לנשים עצמאות כלכלית ושאיפות שוויוניות, גם הבנות הדתיות רוצות יותר. תקשורת, רומנטיקה, רגש עמוק. בנושא זה ההנהגה הדתית לאומית נכשלה בגדול. היא צריכה להבין שלא רק ארץ ישראל והנושאים הביטחוניים צריכים להיות בראש סדר היום, אלא גם הדאגה להקמת משפחות, שהיא עניין ביטחוני דמוגראפי לא פחות חשוב. צריך קודם כל להכיר בבעיה. דווקא בגילאים שבהם בנים ובנות צריכים להכיר כדי למצוא בן זוג וכדי לרכוש כישורים בסיסיים של תקשורת, המוסדות נפרדים ומונעים סיטואציות להיכרות. מי שסובל הם גם ההורים. הם הלכו בתלם, שלחו את הילדים למוסדות הנכונים, הילדים עברו את כל המסלול שהועידה להם החברה, אבל בסוף הם יושבים בבית ואף אחד לא דואג להם להתחתן. מי שדחף את רעיון ההפרדה לא חשב על תוצאות הלוואי שלו".
השינוי מתחיל בחינוך
מאורס בן 23: "יצאתי פעם עם בחורה, שלמרות פקחותה הרבה, כשהיו לנו חילוקי דיעות היא תמיד היתה אומרת: "בסדר, בסדר" ומקבלת את דעתי. שאלתי אותה על כך, והיא אמרה לי שבמוסד בו היא לומדת, שהוא מוסד דתי-לאומי, לימדו אותה ש"הבעל תמיד צודק". והוא ממשיך: "בת אחרת אמרה לי פעם: "האושר של אישה הוא האושר של בעלה". אבל אני מחפש אישה, לא שפחה".
בני"ש בן 25: "יצאתי עם מישהי שאמרה לי שהיא מחפשת בעל שיהיה אבא טוב לילדים. אמרתי לה שאני רוצה להתחתן עם מישהי שתהיה אשתי"
(המדריך ליוצאים פרק "הבנים אומרים")
הפתרון על פי גורפיין הוא קודם כל בהכרה בבעיה, אבל גם בהחדרת שינויים למערכת החינוך המאובנת וחינוך לחיי רגש. יש גם פתרונות מעשיים מיידיים. במאמר מנומק בספר, מציע הרב מוטי פרומר חזרה לשיטת השדכנות הממוסדת הקהילתית, וממליץ לא להתבייש לשלם כסף בעד שידוך.
לגורפיין ברור כי ההכרה בבעיה צריכה להתחיל אצל הרבנים: "בהתחלה כשדיברתי עם רבנים התברר לי שהם לא מודעים. חלק מהם אמרו לי בפירוש: 'אף פעם לא חשבתי על זה'. בהתחלה היו כאלה שסירבו להתבטא בנושא בפומבי. אפילו בעיתונות זה נחשב לטאבו, ב'הצופה' לא התייחסו לזה ברצינות פעם. היום, בזכות הפעילות שלנו, יש הכרה גוברת והולכת ולגיטימציה מצד הרבנים. דוגמא בולטת הוא המאמר של הרב אבינר שהכה גלים רבים".
אבל לא בכל מקום התקבל הספר באהדה. בבני ברק למשל סרבו חנויות הספרים להציגו על מדפיהן. בריכוזים הדתיים-לאומיים, לעומת זאת, הוא זוכה להצלחה אדירה. "אמא אחת לכמה בנות מאד מוצלחות", מספרת גורפיין, "גילתה לי שהיא לא ישנה בלילות מרגשי אשמה. הן אמנם מוכשרות ומשכילות ואיכותיות, אבל היא מרגישה שנכשלה בגידולן. מה כל זה שווה לה אם הן קמלות בביתה. היא מתוסכלת, היא מרגישה שהיא השקיעה עשרות שנים אבל את הכלים הכי חשובים, למצוא בן זוג ולהקים משפחה, היא נכשלה בלתת להם. אני מקווה שהספר הזה ייתן לה ולבנות מענה".