"אם אדם בא אליכם ואומר שלדעתו אין השגחה, אין נבואה, אין אלוקים או שאין סגולה לעם ישראל - אל תאמרו לו שהוא כופר. אומנם, הוא סבור שאין לו עוד מקום ביהדות האורתודוקסית, אך תמיד תוכלו לומר לו שהוא מסכים עם שיטת הרמב"ם".
המשפט המעוות הזה לא נכתב בעיתון 'הארץ', אלא בחוברת שיצאה לאור לאחרונה באחת מישיבות ההסדר. הכותב גם מעביר שיעורים ברוח זו באותה ישיבה.
מה מאפשר מציאות כזו? איך ייתכן שבישיבה ייאמרו דברי שקר וכפירה ולא ירעדו אמות הסיפים? ההכלה. היכולת להכיל הפכה לאחת המצוות החשובות ביותר בתורה, מצווה שגוברת כמעט על כל מצווה אחרת. ויחד איתה - האחדות. הרצון להימנע ממחלוקות ופילוגים.
ומה היה קורה אם כותב המאמר היה כופר במציאותו של ראש הישיבה? או מערער על רמת דאגתו ("השגחתו") של ראש הישיבה לתלמידים? גם אז זה היה מתקבל בשוויון נפש משיקולי הכלה ואחדות? או שמא ההכלה והאחדות משמשות כסות לאדישות?
השימוש בנימוקי האחדות באופן הזה הוא למרבה הצער תופעה רחבה. נכון הדבר שלמען האחדות והשלום אנו נדרשים לשלם לעיתים מחירים יקרים, אבל עלינו לזכור שעניינה של האחדות הוא שדבר ה' מתגלה יותר, ככל שהציבור גדול יותר. "אינו דומה מועטים העושים את התורה, למרובים העושים את התורה". חז"ל הדריכו אותנו אומנם לראות ערך באחדות גם כשאינם עושים את התורה, "חבור עצבים אפרים - הנח לו", אבל להתאחד לכתחילה על ידי טשטוש דבר ה' - זאת לא שמענו.
אהבתנו לתורה קודמת
לאחרונה עולה הקריאה לאחדות המחנה, גם מעל גבי עיתון זה, תוך הדגשת המכנה המשותף של כל זרמי הציונות הדתית - הרצון לקדם את המדינה כחלק ממהלך הגאולה. כך למשל יש שיוצרים שיתופי פעולה עם ראשי ארגון צוהר, יש שמצהירים על זכותו של ארגון צוהר להקים גוף כשרות שמתחרה ברבנות, ויש שנותנים להם במה בישיבות. אינני סבור שצריך להחרים את ראשי ארגון צוהר. בוודאי שצריך למנוע מלחמות ככל האפשר, אבל מכאן ועד לתת להם לגיטימציה - המרחק גדול. בשום מקום בתורה לא כתוב שיש עניין לאחד את הציונות הדתית. יש ערך באחדות עם ישראל, כולל החרדים והחילונים, וכחלק מזה יש גם ערך באחדות תחילה עם הדומים לנו, בציבור שלנו פנימה. אבל אחדות של הציבור שלנו באופן שפוגע באחדות עם ישראל כולו - אין לה שום מקום. זו כבר מחנאות ולא אחדות. לפיכך, יצירת לגיטימציה למי שמכרסמים ברבנות הראשית היא לא אחדות, אלא פגיעה באחדות עם ישראל.
יש אף שמעודדים אחדות עם 'נאמני תורה ועבודה', בטענה שגם הם פועלים למען המדינה, וכי הם חושבים שדרכם היא דרכה של תורה. נראה לי שיש לערער על שני הדברים. האם כל מי שחושב שדרכו היא דרכה של תורה אכן צודק בכך? האם לא תפקידם של רבנים לומר בקול חד וברור מה שייך לתורה ומה נמצא מחוץ לתורה? האם פעולותיהם של נאמני תורה ועבודה בשיתוף פעולה עם רפורמים, במאבק בהפרדה בין בנים לבנות בבתי ספר, בעידוד בנות להתגייס לצבא, בתמיכה בלהט"בים ובנישואין אזרחיים - כל אלה נמצאים בתוך התורה? והאם בכל המהלכים האלה הם אכן מועילים למדינה? אין פה לא ציונות ולא דתית.
להתאחד איתם במובן של אהבה אישית לכל אחד מהם - בוודאי. ככל יהודי, כולל עם חילונים ורשעים. אבל את מעשיהם צריך לשנוא, ובוודאי לא לתת להם תחושה שאנחנו מקילים ראש בסכנה הגדולה של תפיסותיהם ומעשיהם. הם ימשיכו לשדל בנות להתגייס לצבא ואנחנו נמשיך לחייך, להכיל ולהיות נחמדים? האם אהבתנו לתורה ולמדינה לא מחייבת אותנו להילחם במגמות הללו?
וגם אהבתנו לאחדות. כי לא רק את החילונים ואת הדתיים-לייט צריך לקרב. צריך לקרב למשנתה של הציונות הדתית גם את החרדים. נכון שיש לנו ביקורת עליהם בתחומים שונים, ובפרט על אי רצונם להתאחד איתנו ועל היחס אלינו, לרבנינו ולישיבותינו. אבל האם שאיפת האחדות לא מחייבת אותנו לעשות מאמצים להתאחד גם איתם? יש תלמידי חכמים חרדים רבים שיש להם אהדה לתורתו של הציבור החרד"לי. העלמת עין שלנו מחומרת מעשיהם של רבנים וגופים כאלה שהולכים על קצה ההלכה או בניגוד לה, גורמת בצדק לחרדים רבים לראות את הציונות הדתית כמקשה אחת של פשרנות.