ברבעון חודש ינואר 2018 של המכון למחקרי ביטחון לאומי פרסמו שתי חוקרות (ד"ר כרמית פדן וד"ר מיטל ערן יונה) מאמר בשם "המהפכה הנבלמת". במאמר הן מבכות את תהליכי השוויון בצבא שנבלמו ונסוגו אחור בשנה האחרונה.
כמובן שהחוקרות מאשימות בכך גם את רבני הציונות הדתית: "האיום שמטיל השירות המשותף... הביא לאיחוד כוחות בין רבנים מהמחנה החרד"לי השמרני לבין רבנים מהאגף הליברלי... איחוד הכוחות נובע כפי הנראה מהחשש המשותף מפני העלייה בשיעור הבנות הדתיות המתגייסות לצבא, ומפני חילון והתפקרות של צעירים וצעירות דתיים המתגייסים לצבא".
טענות החוקרות משקפות הלך רוח כללי בתקשורת הישראלית ולפיו הרבנים מהלכים אימים על הרמטכ"ל והצבא, ולכן לצבא כבר אין מפקד עליון אלא מפקד א‑ליון: "הרמטכ"ל מפחד מהרבנים", "הרבנים מכופפים את הרמטכ"ל". איום חדש נולד: הרבנים, הרבנים, הרבנים.
הגדילה לעשות שדולת הנשים בהודעה חריפה שהוציאה נגד הרמטכ"ל ובה טענה כי "השפעתם של הרבנים על צה"ל היא פוליטית ופסולה", והצהירה כי תיאבק "נגד הכניעה של צה"ל לרבנים הקיצוניים", לא פחות.
הסקר של מכון גיאוקרטוגרפיה, אשר לפיו קרוב למחצית מהציבור הדתי-לאומי מרגיש שהצבא אינו מתחשב מספיק בצורכי החייל הדתי, מלמד על מציאות אחרת. התפקיד של הרבנים בשיח עם הרמטכ"ל לא היה להלך אימים, אלא לשקף מצוקה אמיתית וכנה שקיימת בשטח. הרבנים לא כופפו את הצבא, אלא הביאו את דבריהם של חיילים וחיילות רבים בפני הפיקוד העליון של הצבא.
מה שהניע את הרבנים לא היה פחד מחילון המוני או מגיוס מקיף של בנות דתיות (בוודאי שאין להאשים בפחד זה את הרב אוהד טהרלב והרבנית מיכל נגן, ששולחים את תלמידותיהם בהמוניהן לצבא), אלא מצוקה מקיפה וכללית של חיילים וחיילות שומרי מצוות שלא קיבלו מענה ראוי לערכיהם ואמונותיהם.
הטענות על כך שהרמטכ"ל נכנע לרבנים מופרכות. הרמטכ"ל לא התכופף בפני אף אחד, בוודאי לא בפני הרבנים. הרמטכ"ל השכיל להבין שיש כאן אירוע אמיתי שדורש פתרון משמעותי. הוא יודע היטב שכדי לשמר את צה"ל כצבא העם, חובה לדאוג לכך שכל חייל ירגיש בו נוח. לאחר בירורים מעמיקים הוא הגיע למסקנה שאכן יש מצוקות וקשיים התובעים טיפול מקיף ומיידי.
העובדה שמי שנאבק למען פתרון ראוי הם הרבנים, חושפת את ערוותם של אנשי ציבור רבים שעמדו מנגד. אף פוליטיקאי חילוני או חרדי ומעט מאוד פוליטיקאים דתיים נאבקו למען פתרון ראוי לציבור שומר המצוות, אשר מתגייס בהמוניו ליחידות הקרביות ביותר של הצבא.
הציבור החילוני שמתיימר להתחשב בזכויות הפרט אטם את עיניו ואוזניו, וגרוע מכול - גם את ליבו, כשצרכיהם של אנשים דתיים עלו על השולחן. איפה היו בנימין נתניהו, יאיר לפיד ואבי גבאי כשצוערות דתיות התלוננו שהן לא מקבלות את האינטימיות המגדרית שמגיעה להן לפי הפקודות? זה לא הסיפור של הרבנים. זה הסיפור של החיילים הדתיים והחיילות הדתיות שהוזנחו במשך שנים על ידי כולנו.
ההזנחה היא ארוכת שנים. רק לאחרונה נתקלתי במסמך שהוגש לפני שבע שנים (12.8.2011) לראש אכ"א דאז, האלופה אורנה ברביבאי, בתום פגישה שערכו איתה קבוצת קציני מילואים. במסמך מתלוננים הקצינים על חוסר יישום פקודת השילוב הראוי ועל בעיות של "שינה משותפת במסגרות אימוני תרח"ט, בעיות של חוסר הפרדה באימוני מא"ט, שמירה משותפת בפילבוקסים ועוד". מה עשתה האלופה בנידון? כלום.
אני בטוח שאם סקר גיאוקרטוגרפיה היה נערך לפני שנה, התוצאות היו מזעזעות עוד יותר. תהליכי התיקון החשובים מאוד והמקיפים שמוביל הרמטכ"ל בשנה האחרונה שיפרו את המצב באופן משמעותי וניכר. שיפרו מאוד - אבל עדיין לא פתרו אותו. הדרך עוד ארוכה. תוצאות הסקר מזכירות לנו שוב שהדרך לתיקון מלא עדיין לפנינו.
אות קין ליוהל"מ
מי שצריכה לקרוא בעיון מיוחד את תוצאות הסקר החשוב הזה היא תת אלוף שרון ניר, היוהל"מ. היוהל"מ שייך לכל הצבא, גם לחיילות וגם לחיילים. גם לחילונים וגם לדתיים. גם לחיילות שרוצות לשרת בגולני וגם לחיילות דתיות שרוצות לשמור על העקרונות והערכים שלהן. חלק לא קטן מהחיילות הללו מספרות שהצבא לא מספיק דואג להן. אני שמעתי את זה במו אוזניי פעמים רבות. עכשיו יש גם מספרים.
היוהל"מ משקיעה מאמץ רב בנושא הטרדה מינית ויחס לא ראוי לחיילות. על כך היא ראויה לכל שבח והערכה. עם זאת, אין שום הצדקה לתפקיד שהיא לקחה על עצמה בקידום אג'נדות שנויות במחלוקת, כפי שהופיעו במסמך "זהות ומגדר", שאין להן קשר לייעוד הצבא ואינן מחויבות מתוך ערכי צה"ל. מסמך שלמרות רגישותו החברתית הרבה, הוצא ללא אישור או יידוע של הרמטכ"ל או שר הביטחון.
היוהל"מ משקיעה אנרגיות רבות בלדאוג לנשים שרוצות לשרת בתפקידים שחסומים כיום בפניהן ומזניחה כמעט לגמרי את אחריותה לקיום פקודות הצבא המחייבות הפרדה מגדרית במגורים.
איך קרה שמי שנלחם על כך שצוערות בבה"ד 1 יקבלו את ההפרדה המגדרית הנדרשת על פי פקודות הצבא הם הרבנים? למה היוהל"מ לא פוצה פה נוכח העובדה שקצינות במפקדות חטיבה לא מקבלות אוהל משלהן ללינה ומתמודדות עם מחסור בשירותים מוסדרים? (משום מה, הביולוגיה המהותנית מאפשרת לגברים להתמודד ביתר קלות עם מחסור בשירותים מוסדרים). האם הקצינות המסורות הללו לא זכאיות להתחשבות מינימלית בצרכים האישיים שלהן? במהלך שירותי הצבאי נתקלתי בלא מעט קצינות מילואים (חילוניות, אגב) ממורמרות על היחס שהן מקבלות מהצבא (לא פלא שדי מהר הן פרשו משירות מילואים).
העובדה שבזמן שהיוהל"מ סכרה את פיה הרבנים והרבניות היו היחידים שנלחמו למען צרכיהן המגדריים של אלפי חיילות דתיות, היא אות קין על מצחה של יחידת היוהל"מ.
לא להתמסכן
ועכשיו, מילה טובה. אחרי עשר שנים של הזנחה, ביצע הרמטכ"ל בשנה וחצי האחרונות תיקונים רבים, חשובים ומשמעותיים, מתוך מטרה ליצור צבא מאוזן שלא שייך לאף מגזר ושבו כולם ירגישו בנוח. השינויים הקריטיים בבה"ד 1, הפרדת הלינה בפילבוקסים, שינוי פקודת השירות המשותף ופקודת הזקנים, הסדרה של השירותים המשותפים, הקפאת היוזמה לבטל את קורס חובלים הנפרד, ההפרדה המלאה בין חניכים לחניכות בקורס מט"קים ואישור ראש אכ"א לכל תפקיד חדש שנפתח לנשים, אישור המותנה בתהליך רציני ומעמיק של בדיקת ההתאמה לכך, הם חלק מהשינויים המשמעותיים שאי אפשר להתעלם מהם, ושמגיעה לצבא ולעומד בראשו הרבה מאוד הערכה עליהם.
הדרך עוד ארוכה. ארוכה מאוד. ישנן עוד בעיות רבות וקשות שלא באו על פתרונן. עם זאת, אסור לשקוע בהתמסכנות ובבכיינות. מוטיבציית הגיוס הנמוכה בציבור הכללי גרמה לכך שהצבא זקוק לנו היום יותר מתמיד. אסור שרמת המחויבות שלנו לשירות משמעותי בצה"ל תיפגע כמלוא הנימה. אויבינו שמסביב רק מחכים לשסעים פנימיים ולמריבות בתוכנו. זה הסיכוי היחידי שלהם לנצח אותנו. אסור לנו לתת להם אותו.
גם כשהאיום האיראני מעסיק את הרמטכ"ל עד מעל לראש, הוא ממשיך לעבוד קשה כדי לתקן את הטעון תיקון. כדאי מאוד שניתן בו אמון, אם לא למענו אז למען עתיד ילדינו ולמען עתיד מדינתנו.