כאשר אופיר שיק, יושב ראש עמותת 'לב בגליל', מתבקש להגדיר את מטרת העמותה שבראשה הוא עומד, הוא נדרש לתרגיל אקרובטיקה מילולי מתקדם.
"עמותה שנוסדה במטרה ליישם את מדיניות הממשלה, ולשמור על האיזון העדין של הדמוגרפיה בגליל", כך הוא מגדיר, ומיד מתנצל: "יש היום מציאות שפתית שלא מאפשרת לדבר באופן ישיר. מי שייגש למשרד ממשלתי וידבר על ייהוד הגליל, לא יקבל תמיכה. הם לא יכולים לתמוך בדברים כאלה. זה לא בגלל איזה חוק או החלטת ממשלה שמחייבת אותם, אלא האווירה בציבור ובתקשורת היא כזאת שאסור לדבר על 'ייהוד', ולכן פרקטית אנחנו ממציאים כל מיני מושגים אחרים שיביאו אותנו אל התוצאה".
"כל ראש רשות או מועצה בגליל, מאה אחוז מהם, שותפים לרצון של שינוי המאזן והגדלת מספר היהודים בגליל", ממשיך שיק, "אבל הם יודעים שאסור להם להגיד זאת מפורשות. לא רק יהודים, גם בוגרי צבא זה דבר שאסור להגדיר". אולם משטר הפוליטיקלי-קורקט הוא לא הבעיה שמטרידה את מנוחתו של שיק. "הפלונטר של הגליל" כהגדרתו, הוא הסיפור האמיתי.
פרשת כפר ורדים, שעלתה לכותרות לפני כחודש, הציפה את בעיית המכרזים ביישובים שבהם מתגוררות יותר מ‑400 משפחות ובערים. כפי שפורסם אז, ובעקבות בג"ץ קעדאן, אזרחים ערבים יכולים לגשת לכל מכרז למכירת מגרשים בגליל ובישראל כולה, ובכך עלולה להתערער זהותם היהודית של יישובים רבים בגליל. שיק חושף את המבוי הסתום שבו נמצאים כעת גם יישובים שבהם מתגוררות פחות מ‑400 משפחות, וכן את הקשיים הכמעט בלתי עבירים בדרך להקמה של יישוב חדש בגליל.
"מדינת ישראל לא מקימה יישובים חדשים בגליל", קובע שיק, "ב‑2005 היועץ המשפטי לממשלה מני מזוז קבע שכל יישוב חדש שקם יצטרך לעבור דרך חתחתים ארוכה עד לאישורו. לפי קביעתו, כל יישוב יצטרך לעבור החלטת ממשלה, ועדה מחוזית לתכנון ובנייה, מועצה ארצית לתכנון, שוב ועדה מחוזית ובסוף החלטת ממשלה נוספת. המשמעות המעשית של ההחלטה היא שכמעט אי אפשר להקים יישובים חדשים. אנחנו, לדוגמה, ניסינו ומנסים כבר כמה שנים להקים יישוב בשם שיבולת – יישוב מיינסטרימי שמשלב בעלי מוגבלויות. התחלנו בשנת 2014, אז התקבלה החלטת הממשלה הראשונה. עד היום הטרקטורים טרם עלו לשטח".
מדיניות מזוז, שאותה אימצה הממשלה, נועדה כדי לשמור על השטחים הירוקים שהולכים ומתמעטים אפילו בצפון, וכן כדי לעבות ולחזק את היישובים הקטנים בגליל. אלא שכאן מתחיל אותו פלונטר. "הממשלה אומנם רוצה לעבות את היישובים הקטנים, ויש בזה הרבה היגיון, אך הבעיה היא שההחלטה על שיווק המגרשים והוצאת מכרזים נתונה בידי היישובים עצמם. ותיקי היישובים, מצידם, רוצים לשמור על קהילה קטנה וחוששים מגדילה מסיבית של היישוב בתוך זמן קצר. כך נוצר מצב שבו ביישובים הגדולים אי אפשר למנוע מערבים להשתתף במכרז, יישובים חדשים אי אפשר להקים ויישובים קיימים שומרים בסוד את המכרזים ומאפשרים רק למקורבים ולבנים ממשיכים לגשת אליהם. רק כדי לסבר את האוזן, ישנם כיום 35,000 מגרשים שיכולים להיות מופשרים לבנייה מחר בבוקר, אבל הם לא משווקים בגלל האינטרסים של היישובים".
קק"ל: "עץ יותר חשוב מעוד יהודי"
ד"ר איגור קרילוב היה סטודנט צעיר בטכניון, כשהקים יחד עם כמה חברים מהלימודים את 'ביתנו בגליל'. כציונים נלהבים במיוחד, הם החליטו שהגליל זקוק לאנשים בעלי מקצועות חופשיים והחלו לגייס משפחות צעירות מהטכניון שיבואו להתיישב בגליל. הפרויקט צבר תאוצה, ויותר ממאה משפחות נרשמו לגרעין. "החתמנו מאתיים אנשים על מכתב, שאותו שלחנו לקק"ל, לחטיבה להתיישבות, למשרד לפיתוח הנגב והגליל ולכל מי ששייך לנושא", מספר קרילוב, "מכולם הבנו שהמדינה לא מעוניינת כיום להקים יישובים חדשים בגליל".
קרילוב מתאר רצף של תגובות מהגורמים הרשמיים, שמעיד על רמת ההתגייסות שלהם למשימת ייהוד הגליל. "הגענו למשרד לפיתוח הגליל, יחד עם אופיר שיק מ'לב בגליל' שליווה אותנו בתהליך. דיברנו עם אחד הבכירים והוא אמר לנו: 'למה שלא תגורו במעלות או בשלומי?'. ניסיתי להסביר שאנחנו רוצים לתפוס קרקע, להתחבר לארץ ישראל, אבל הוא פטר אותי בטענה ש'למדינה יותר זול שתגורו בעיר'. עניתי לו שלי, עם תואר דוקטור מהטכניון, יותר זול לגור בקליפורניה. לאחר מכן הלכנו לקק"ל. מנהל מרחב צפון דאז אמר לנו: 'עץ חדש יותר חשוב לקק"ל מעוד יהודי בגליל'. פחות חשוב לו אם מתחת לעץ הזה יהיה ערבי או יהודי".
קרילוב וחבריו חוו על בשרם את מדיניות הממשלה בגליל, ובסיוע החטיבה להתיישבות שינו את התוכניות. "בחטיבה להתיישבות הסבירו לנו שאי אפשר להקים יישובים חדשים, ושלחו אותנו לשני יישובים קטנים שלא התפתחו – פלך וגרנות הגליל - כדי שנחזק אותם. מסיבות כאלה ואחרות בחרנו בגרנות הגליל. בהרחבה הראשונה נכנסנו לשם 21 משפחות מתוך 44, ועכשיו מקדמים הרחבה שנייה עם נציגות יותר גדולה שלנו. הסיבה היחידה שיש שם הרחבה שפתוחה לכולם, היא רק בגלל שזה לא היה בידיים של היישוב אלא של החטיבה והמועצה האזורית. אם לא זה, לא הייתה הרחבה. היישוב עצמו התנגד לכך, הם חששו לפרנסה שלהם מהצימרים, למרות שאנחנו בכלל עוסקים במקצועות חופשיים".
סיפור ההצלחה של תנועת 'ביתנו בגליל' ביישוב גרנות הגליל הגיע אחרי מפחי נפש רבים. בשאר היישובים, שבהם ההרחבות נתונות בידי ותיקי היישוב, לא היה לקרילוב וחבריו סיכוי. "התושבים הוותיקים מפחדים לאבד שליטה על היישוב, חוששים מקבוצות מאורגנות אפילו של שש משפחות. הם פותחים מכרזים קטנים, 20 או 30 מגרשים, לא מספרים מתי, רק הבנים איכשהו יודעים את הזמן המדויק".
"פעם אחת ישבתי והרמתי טלפונים לכל היישובים בגוש משגב", מספר קרילוב, "אמרתי להם: אנחנו עשר משפחות של דוברי רוסית מהטכניון שרוצים להתיישב אצלכם, האם יש הרחבה? רק יישוב אחד אמר שאולי השנה תהיה הרחבה. כמה ימים לאחר מכן לקחתי רכב ונסעתי לסיור ביישובים. ראיתי הרחבות, שמעתי מחברים שמתוכננות הרחבות, פשוט לא רוצים קבוצות ולא אוכלוסיות אחרות".
קשיי הביורוקרטיה שמוערמים בדרכן של משפחות אידיאליסטיות שנרשמו לגרעין התיישבות בגליל גורמים לכך שבסופו של דבר הן לא שורדות את השנים הארוכות של חוסר הוודאות. "כבר שלוש שנים שמשרד השיכון עובד על תכנון מפורט של המגרשים בהרחבה השנייה. זה גרם להרבה משפחות משלנו להתייאש, והן הלכו וקנו בחיפה. אין מה לעשות, בסוף ילדים נולדים וצריך כבר להתיישב איפה שהוא".
ההשלכות של הפלונטר הגלילי באות לידי ביטוי בנתון סטטיסטי מדאיג. השנה, אחרי 30 שנה שבהן אחוז היהודים בגליל לא ירד מ‑43 אחוזים, נרשמה ירידה לשיעור של 42.9 אחוזים. המגמה התהפכה, ואחוז היהודים יורד. הפתרון, לטעמו של שיק, עובר דרך שתי נקודות. "ראשית, צריך לחדד בחוק הלאום את סעיף 7ב, שיובן ממנו שיש זכות ליישובים לשמור על הזהות הקהילתית שלהם, ובכך לאפשר ליישובים גדולים כמו כפר ורדים לפרסם מכרזים ולהביא עוד יהודים לגליל. שנית, על המדינה לתמרץ יישובים קטנים לקלוט בתוכם תושבים מבחוץ, במספרים גדולים. זה יכול להיות אולם פיס או הטבות מס זמניות, כל דבר שיגרום להם לרדת מהעץ ולאפשר לעוד ועוד יהודים להגיע וליישב את הגליל".