עיתונאי ירושלמי המתגורר באחת השכונות המעורבות התקשר אלי לפני שעה קלה כשכולו נושף ורושף אש.
"אני לא מצליח להבין איך יכול להיות שחרדים, לכאורה נורמטיביים, הולכים בצפירה, מדברים בטלפון כאילו אין מחר ומצחקקים כלפי שאר החרדים שכן מכבדים ועומדים, לועגים להם כאילו הם 'ציוניים'.
"היכן נעלמה לה הרגישות החרדית שכה מרבים לדבר עליה. היכן התאיידה לה האכפתיות לזולת, לכבודן של משפחות החללים", הקשה בכאב.
כיוון שאני שונא להידחק לפינת 'המתנצל', האינסטינקט הראשוני שלי היה ללמדו דבר או שניים על הנתק המוחלט שלדאבוני קיים ורק הולך ומתעצם בין האוכלוסיה החרדית לחילונית.
רציתי לאלפו בינה ולשאול אותו האם הציבור החילוני על כלל רבדיו ופלגיו מכבד בפרהסיה הציבורית את רגישויותיו של האדם החרדי בכל הנוגע לסטטוס קוו, לחוקי השבת. רציתי לשאול אותו האם הוא ער לקיומה של החומה הגבוהה הקיימת בין שתי האוכלוסיות ואשר מולידה תופעות מגונות מסוג זה משני צידי המתרס, ובטרם הוא מוכיח בשער את החרדי התורן שנתפס מחלל את יום הזיכרון ואלו שיבואו אחריהם וימנגלו בגן סאקר (המתינו לתמונות המחר ב'ידיעות').
חנקתי את כל זה. תחת זאת סיפרתי לו על הדיאלוג שהתקיים בביתי בעת הצפירה ביני לבתי הקטנה ששאלה אותי תוך כדי הצפירה כיצד נכון לנהוג.
במקום להשיב לה עצמתי עיניי וקראתי בקול פרק תהילים.
"אני מסכימה איתך שברחוב כולנו נעמוד כדי לכבד - וגם אני עמדתי לא פעם כשהייתי ברחוב", היא אמרה. "אבל בבית?", היא שאלה.
"יש לך מושג מה אומר יום הזיכרון"?, שאלתי אותה.
"לא", השיבה. "לא לימדו אותנו בבית ספר".
"יום הזיכרון", אמרתי, "נקבע על ידי הנהגת המדינה ליום שבו עם ישראל מתייחד עם חיילי צה"ל שנלחמו על ביטחון המדינה ונפלו על משמרתם. הם יצאו לשדה הקרב כדי למגר את האויב - אך לדאבון הלב הם נהרגו בקרב".
"שלא יהיה לך ספק", אמרתי לה, "החיילים הללו הם קדושי עליון. הם קרבנות ציבור. לא אני אומר את זה: גדולי הדור החרדיים אומרים את זה. אמר את זה הרב עובדיה יוסף זצ"ל, אמר את זה רבי שלמה זלמן אוירבאך זצ"ל - כמה אירוני אביו של הרב שמואל אוירבאך זצ"ל.
"מספרים שפעם באו לשאול אותו האם יש עניין לנסוע לקברי צדיקים בצפון. הוא השיב שאין צורך לנסוע לקברי צדיקים בצפון, 'אפשר ללכת בירושלים להר הרצל ולהתפלל על קברי חללי צה"ל. הם קדושי עליון', השיב להם".
"כך שאני לא יודע מה צריך לעשות בבית. אבל לומר פרק תהילים לעילוי נשמתם - זה וודאי ראוי ומועיל", אמרתי לה.
לידידי העיתונאי הוספתי ואמרתי שכולי תקווה שזהו המסר שמעבירים הורים חרדים רבים לילדיהם ביום הזה.
ומי יודע, אולי יגיע היום שבו החומה הגבוהה תיסדק קמעה.