כבר 22 אני יתומה ואחות שכולה. מעולם לא פקדתי את קברי יקירי ביום הזיכרון...
קיבלתי מתנה מרבש"ע, לציין את יום הזיכרון כ"משפחה שכולה". לא בחרתי בזה, וזה לא בהכרח הופך אותי למשהו טוב יותר (אם כי אני משתדלת....) בשנים הראשונות, בנוף ילדותי, זה היה חלק מהעניין- לדבר בטקס, להדליק נר, להניח פרח, מקום בשורה הראשונה...
לא שאלו אותנו- פשוט, ככה זה היה. ואנחנו שתפנו פעולה. בגרתי. יצאתי לעולם, החלפתי שם משפחה, וכבר לא ידעו לשייך אותי להיותי 'שכולה'. עכשיו הייתי חופשיה לחוות את יום הזיכרון כמו כל הישראלים.
לנצל את היום האחד הזה, כדי לא להיות בת ל'משפחה שכולה', אלא להתחבר לעמישראל שמתחבר כולו סביב השכול הכללי. לי יש 364 ימים בשנה להיות משפחה שכולה. ולכן- ליום אחד אני יוצאת מהאבל הפרטי שלי ומתמזגת עם הכלל. וזו חוויה מדהימה!
להסתובב בנוף הישראלי המיוחד של היום הגדול, הקדוש והמאחד הזה, ולהיות, הכי בפשטות- חלק מזה. לבקר בבתי עלמין ובטקסים ציבוריים, לשמוע סיפורים על הנופלים...
כמעט כל שנה אני מתבקשת לדבר בפני קהלים שונים- תלמידות, חיילות, נשים, (אפילו הייתי בבית כלא לנערות) ותמיד אני מגיעה מתוך תחושה של חיבור ושליחות, מבינה שמישהו כן צריך לתת את הערך ליום הזה, ולכך נבחרנו אנחנו, המשפחות השכולות, אבל לגמרי ממקום של שווה בין שווים, כי ביום הזה, כולנו, עם ישראל משפחה שכולה אחת גדולה.
וככזו, בשילוב ידיים, מחוזקים אנו נכנס לחגוג ולהודות על הנס המהמם הזה - עצמאותה של ישראל!!!