זה אולי קצת מוזר ויישמע ילדותי אבל בימים אלה ממש אני מתכוננת בהתרגשות לחגיגת יום ההולדת השבעים שלי.
קניתי נייר מכתבים צבעוני, שלחתי הזמנות לכל החברים, בדקתי שכל הזיקוקים מוכנים, יהיו ליצן והופעות, כיסא יום הולדת ועוגה ענקית, כל כך גדולה תהיה העוגה ובמקום נר אדליק משואה.
אני יודעת שזה נשמע משונה להזמין אורחים בגיל מופלג למסיבות ילדותיות, אבל על המסיבה הזו אני לא מוכנה לוותר. ככה זה, כשאימא שלך מתקשה להרות אלפיים שנה וההיריון מתארך כמעט עד מאתיים - בגיל שבעים את מרגישה כמו בת שנתיים.
את החגיגה אני צריכה בעיקר בשבילי. הזדמנות להתייפות, לחדש כוחות. הפנים התקמטו עם השנים, השרירים נתפסו, הגב קצת כפוף. איך זה קרה? לא באשמת הגיל. הרי אצלנו המדינות בגיל שבעים עדיין נרשמים לקייטנות. אלה לא השנים, אלו הביקורות.
כבר אין לי כוח לשמוע את גלי הביקורת ניתכים עליי מכל עבר. חיצים ארסיים בלי קורטוב של רחמים, ואני, רגישה שכמותי, מכניסה הכול עמוק בפנים. יום ההולדת הוא בדיוק הזמן לפרגן לעצמי, יום פינוק, קצת מחמאות, מעט ריקודים והרבה תקוות.
איכשהו בתוך כל ההתרגשות הגדולה, משהו מעיב על האווירה. שכרתי אולם גדול ופיזרתי כספים ברוחב לב כדי שהחגיגה תהיה נעימה. אלא מה? קצת מבייש והרבה לא נעים, אבל אני לא בטוחה שיגיעו האורחים... עם יד על הלב והרבה עלבון, אני כבר לא כל כך מקובלת בזמן האחרון...
אני יודעת, צריך להתאמץ כדי לרכוש חברים, לתת מעצמך, כך כולם אומרים. האמינו לי, אני נותנת, כל הזמן נותנת. לא מבינה למה, ואין לי הסבר, אבל זה לא ממש עוזר.
ביום ההולדת לפני שלוש עשרה שנים חיכיתי שעות ליד הטלפון בתקווה שיאשרו החברים את בואם למסיבה. הטלפון לא צלצל. ידעתי שהאשמה בי. עשיתי מעשה. שאלתי את מוחמד, השכן הדרומי, מה עליי לעשות כדי שיתרצה ויבוא אל ביתי? "חברות אמת", הוא אמר, "זה לא רק מילים. אצלנו בשכונה ברית נכרתת בדמים. כדי שאבוא, עלייך לעשות מעשים. איני מבקש הרבה רק אות לחברות, כף רגל אחת, באמת דבר פעוט".
ואני... אני נתתי! ועם המזל שלי ביום הניתוח הייתה שביתת מרדימים. זה כאב, עד לב השמים כאב, צרחתי ובכיתי, ולבסוף נתתי. והוא... הוא לא הופיע גם ליום ההולדת הסמוך. בהתחלה לא הצלחתי לתפוס אותו. החליף מספר. אחר כך התברר שהוא בכלל כועס. אל השפופרת הוא שאג: "התכוונתי לרגל השנייה. אל תעשי עצמך כאילו את לא מבינה". אפילו לזה הייתי מוכנה ובלבד שיבוא להשתתף במסיבה, אבל הרופאים אמרו שהגוף צריך הפוגה.
ביום הולדת ששים נשברתי לגמרי. כל כך קשה בלי חברים. החלטתי להזמין אורחת מיוחדת, אנגלה שמה. אני לא מתה עליה אבל יש לה המון חברות, ואם היא תגיע יופיעו גם האחרות. היא אכן הגיעה אבל לי נעלם החיוך, סבא שלה היה רוצח, לא סתם רוצח, משפחה של רוצחים.
את כל משפחתי הוא רצח, את סבא וסבתא ואת סבא רבה ואת כל האחים והאחיות. כשסבא שלה שמע שאמי בהיריון הוא כיוון את הרובה היישר למרכז הבטן. בנס ניצלתי. ממש לא התחשק לי דווקא עם הנכדה שלו לחגוג ששים, אבל כולם אמרו לי שאני עושה עניין מזוטות ושלהיות בררנית עם חברים זו בכייה לדורות.
החבר היחיד שמגיע לכל המסיבות הוא סם, בחור חביב ונדיב, תמיד יודע להעניק את המתנות הכי מקוריות ויפות, אבל גם החברות הזו לא באה בקלות, לפני כמה שנים החזיק בבני, יהונתן. סיפור מביך ולא נעים. ואני? לא אמרתי דבר, לא רציתי לעורר שדים. אם אסתכסך איתו באמת אשאר בלי חברים. הרבה שנים התעקש לחגוג איתי בתל-אביב, אף פעם לא בירושלים, 'אוהב אותך בשפלה, לא בהרים', כך אמר לי, והשנה, אני נרגשת במיוחד, הבטיח שנחגוג בירושלים.
מוזר, השתנו הזמנים, פעם יום ההולדת שלי המה חברים. היה זה דווקא לאחר שבשישה ימים לקחתי מהשכנים את כל החפצים היקרים שאבדו ממני לפני הרבה שנים. בכוח הזרוע יצאתי גם להחזיר מן השבי ילדים חטופים. כולם החמיאו והתפעלו. הייתה מסיבה נפלאה, סולד-אאוט, מה קרה שכולם השתנו?..
והשנה... השנה התחשק לי קצת לחגוג בחוג המשפחה. אולי זו שוב הנאיביות שלי, אבל הרגע הכי מרגש בימי ההולדת הוא הרגע בו אני יושבת על הכיסא וכל הילדים מרימים אותי ושרים "שתזכי לשנה הבאה". מה אומר ומה אדבר, גם זו משימה בכלל לא פשוטה.
ילד אחד לא מוכן להרים כי לטעמו לבושי אינו צנוע מספיק. בכלל, מסיבה צריכה להיות נפרדת, ואימא בעיניו היא גויה לתפארת. ילד אחר ממאן להרים עד שלא ניתן לשכנים את כל החפצים, כי נכון, הם היו שלנו אבל זה היה מזמן, ואי אפשר להיות כזאת אנטיפתית כל הזמן.
הילד השלישי לא סולח על כף הרגל הכרותה והרביעי כועס על דחיית הניתוח לכריתת השנייה. החמישי מרים רק בקצה האצבעות והשישי טוען שאני פזרנית ונהנתנית, והוא לא מוכן לשיר "שתזכי לשנה הבאה" אם תמשכנה כל השחיתויות. יש שמוכן להרים "אבל לא אתו", ויש ילדים שנסעו לשופינג בחו"ל, הם נורא עסוקים ואין זמן לחגיגות לאימא שכזו... אבל אני מתנחמת כי בסוף כמעט כולם מגיעים, שרים, מרימים אותי ומתרגשים.
ואז מגיע הרגע, הכי גדול והכי קשה - המשאלה. אני לוקחת נשימה גדולה ומכבה את כל הנרות. מתרכזת מאד ויודעת, זה הרגע להביע משאלה... ודבר אינו יוצא. "נו, אימא, מה את מאחלת לעצמך לשנה הבאה?" הכול שואלים. ואני איני עונה. "זה סוד", אני אומרת. מתביישת להודות שעוד אין לי משאלה. אולי מרוב געגוע לחבר אמתי לא מצאתי פנאי בנפש לשאול משאלות בעצמי.
הכנות אחרונות, אני די מרוצה. כמעט הכול מוכן לחגיגה. יש קוסם וליצן, הופעות ובמה, הזמנות מוכנות ושמלה מדהימה. סם יגיע ורוב הילדים, ויהיה מרגש ויהיה נעים. ניזכר בימים של תקווה, בשירי הילדות, במורשת הקרב וקשיי התבגרות, ובהגיע הרגע לנשוף בנרות, אעצום עיניים, ואתרכז. הרי בלי משאלה זה לא ילך. לבי אומר לי שהמשאלה הזאת פוזרה בין כל ילדיי, ניצוץ אצל זה וניצוץ אצל זה וכשאקבץ אותם מכל עבר המשאלה תתגלה.
ואחרי כל שסיפרתי, בלב שלם ארים כוסית לחיים. בתוך תוכי אני יודעת, לא לחינם חיכו בשבילי אבא ואימא שנים רבות כל כך, בדרך כלל אני צנועה, לא הוזה בדמיונות, אבל היום כשאני בת שבעים אני יודעת, נועדתי לגדולות - לא לחינם נשואות אליי העיניים.