יחסו של הציבור החרדי ליום העצמאות הוא אמביוולנטי. אם תשאלו חרדי קלאסי מהי מדינת ישראל בעיניו הוא ידבר על האלמנט היהודי שבה במקרה הטוב, ועל חילוניות בועטת במקרה הפחות טוב. חגיגות? פחות.
למען הדיוק ההיסטורי, בשנים עברו זה היה שונה. ציבור חרדי גדול הגיע ארצה לאחר השואה הנוראה, מצולק, כאוב ומיוסר - ומצא בית.
השמחה שפרצה ברחובות ישראל עם ההכרה במדינת ישראל כמדינתו של העם היהודי היתה נחלת כל האזרחים ובכללם הציבור החרדי על מנהיגיו השונים.
היו אדמו"רים שראו בכך משום טובה ליהודי העולם שיכולים להניח ראשם על פיסת קרקע בטוחה וכפי שהתבטא האדמו"ר רבי אהרן רוקח מבעלז שאמר בשעתו שסוף סוף "יש ליהודי היכן להניח את ראשו".
היו מנהיגים חרדים בעלי שם שהגדילו לעשות וראו בהקמת המדינה משום 'אתחלתא דגאולה'. אדמו"רים לבית רוזי'ן כסדיגורה, הוסייאטין ובוהוש אף אמרו את תפילת 'הלל'.
העיתונות החרדית השמרנית באותם ימים אף קראה לכלל הציבור ביום העצמאות להודות ולהלל על הניסים והנפלאות שנעשו בשנות קום המדינה.
מאז חלפו שנים. הדורות התחלפו. הרגש הגלותי המפעם כהה. החשש מפני שואה נוספת הלך והתפוגג. השיח החברתי השתלט על סדר היום. לא החילונים ולא החרדים זוכרים את ניסי העבר, אלא את דאגת העתיד. זה לקידמה ולחדשנות זה לשימור מסורת ישראל.
מנגד, המתירנות המערבית החלה לחלחל בכל פינה. הציבור החרדי חש מאוים על צביונו. החומות הוגבהו והבדלנות התעצמה. יום העצמאות הפך ליום של התכנסות פנימה.
אולם בשנים האחרונות אנחנו עדים למגמה הפוכה. יותר ויותר חרדים רואים עצמם ישראלים במידה זו או אחרת. הם מעורבים יותר, פתוחים יותר להכיל דעות אחרות, רוצים להיות חלק ולשאת בעול כמו כולם. סקר שפורסם ערב יום העצמאות בקרב האוכלוסיה החרדית בישראל אף העיד על כך.
גם המיינסטרים החרדי אינו מגלה עוינות כלפי 'המשטר החילוני' ואינו רואה במדינת ישראל 'שלטון הכופרים'. להיפך, לרובו המוחלט של הציבור החרדי הכרת הטוב למדינה המאפשרת הלכה למעשה ליהודי החרדי לשמר את אורח חייו - ובמסגרת החיבור בין הדת למדינה מתקצבת ישיבות וכוללים, בונה מוסדות תורה ובתי כנסת בסכומי עתק.
יהיו שיטענו שמדובר בהתכנות פוליטית בלבד ואלמלא שיטת הממשל בישראל מזמן החרדים היו מנושלים מכל זכויותיהם. העובדה שלאורך 70 שנה זה לא קרה, מלמדת שלמרות ישראל החילונית, הזיקה היהודית עדיין מפעמת בקרב המדינה ואזרחיה. ועל כך יש להכיר טובה.