כשהייתי ילד, חזרתי יום אחד מבית הספר "כרמל" שבחיפה ושאלתי את אבא, עליו השלום, "אבא, תגיד, אנחנו אשכנזים או ספרדים?".
אבא הסתכל עליי במבט של תמיהה, שתק לרגע, וענה: "אנחנו יהודים".
אבא, שנולד בגולה, מרוחק מזיקה ליהדות וּלְישראל, הבין בפשטות את מה שאנחנו לעיתים שוכחים.
כולנו משפחה אחת.
משפחה מגוּוֶנֶת, תוססת, משפחה וַּכּחָנִית. אבל משפחה אחת.
הביטו במקבלי פרס ישראל על הבמה:
כמה הם שונים - בארץ מוצאם, בדעותיהם, במבטאם - אך כל הכלות והחתנים שותפים בשאיפתם לבנות כאן מדינת ישראל מופלאה.
70 שנים לנו, וְ-70 פנים לנו.
הנה, למשל, דוד לוי שעלה לארץ כנער מרבאט שבמרוקו וּכֶמנהיג חברתי הוא ניפץ את תקרת הזכוכית עבור ציבור עצום.
לצדו נתן שרנסקי, אסיר ציון, שהוביל, יחד עם אשתו הגיבורה אביטל, מערכה לשחרור יהודֵי בּרית המועצות וְאחר כך פעל לִׂקְלִיטַת העולים בּישראל.
יש כאן איש תקשורת אמיץ, "כתבנו לענייני מערכות ישראל" - רון בן ישי, וּלצדו מנהיג נחוש של ההתיישבות ברמת הגולן, יהודה הראל.
הסופר דוד גרוסמן הוא אַחַד הסופרים המוכשרים וְהמובילים בּישראל, וּלצדו פרופסור אלכס לוּבּוּצְקִי, מֵחשובי החוקרים במתמטיקה בִּתחום החבורות, תושב אפרת.
רְאוּ איזה שוֹני יש בין הזוכים, וְאיזה יופי יש באותו השוני.
אנחנו עַם של רעיונות ואנחנו עַם של ויכוחים.
והוויכוחים הם שיוצרים את הרעיונות.
נמצאים כאן על הבמה יהודית וְיהודה בּרוניצקי, וְגיל שוויד, חלוצי התעשייה וההייטק הישראליים, וּלצדם אנשי האקדמיה המכובדים כאן, שפרצו דרך במחקרים שלהם.
אלו ואלו יספרו לכם שאחד מִיסודות הStart up Nation הוא החיכוך הבריא בין אנשים מרקע שונה, עִם דעות שונות.
באופן יומיומי, באלפי סטרט-אפים במגדלי ההייטק, מתווכחים ביניהם בלהט יזמים, מהנדסים וּמדענים על בעיות שנראות תחילה בִּלתי פתירות. כך גם בבתי המדרש בישיבות בִּבְני ברק, וּבחדרי המחקר באוניברסיטאות בישראל.
מתווכחים בקולי קולות, וּבאמצע הוויכוח לפתע מופיע ניצוץ פריצת הדרך.
זהו אתוס החדשנות הישראלי שנולד ממסורת הפלפול היהודי.
אומת הסטארט-אפ תלויה בכך שנמשיך להתפלמס.
אך האחדות בתוכנו היא התנאי שנמשיך להתקיים.
אחדות איננה אחידות.
אחדות אין פירושה מחיקת ההבדלים בינינו. להֵפך, אחדות פירושה שאנחנו חוגגים את ההבדלים וצומחים בזכותם.
איננוּ רוצים ליצור זהות עברית אחת חדשה, אחידה וּתְפלה.
עלינו להודות על קיבוץ הגלויות שיוצר פסיפס ישראלי מרהיב.
כידוע לכם, השנה הוֹבלנו מגמה שבה זוכי פרס ישראל ישַקְפו עוד רבדים ועוד ציבורים בחברה הישראלית, ויש לנו עדיין לאן להתקדם.
הַגִיווּן בְּקֶרֶב מְקַבְּלֵי הפרס, הוא חלק מִמהלך כולל למתן ביטוי לכֹל מרכיבי החברה הישראלית בְּמערכת החינוך.
לפני שנתיים וחצי הֵקמנו את ועדת ביטון להנחלת מורשת יהדות ספרד והמזרח כדי לתת ביטוי לחלק משמעותי מהפסיפס, לְאבנים יפהפיות אשר קולן לא נשמַע משך עשרות בשנים.
ואכן, מסקנות הוועדה כבר יושמו והוטמעו בבתי הספר. אנו כעת חוגגים גם את מורשת יהדות ספרד והמזרח: יְלָדֵינו, כֹּל ילדֵי ישראל, לומדים כיום להכיר את חלוצי עיירות הפיתוח בנגב וּבּגליל, לְצד חלוצֵי העלייה השנייה.
לא בּמרירות אנו מחנכים את ילדינו, אלא בְּגאווה וּבְהכרת תודה.
מולנו ניצב אתגר גדול:
כיצד אפשר לחיות כאן יחד, אנשים עם דעות כל-כך שונות וכל כך מתנגשות, וּבכל זאת לקיים את יִיעודנו לאור המחלוקות?
התשובה היא שאנחנו בני משפחה אחת.
דמיינו שאתם מתיישבים בליל סדר משפחתי,
לכל אח ואחות דעה פוליטית שונה.
חלק מהנכדים חילוניים, חלק דתיים, אחרים חרדים.
אז מתווכחים, אך אוהבים.
כי כולנו משפחה אחת.
**
אינני רק שר החינוך, אני גם מנהיג פוליטי של אחד מהצדדים בַּוויכוח. אני מאמין שאני צודק, אני משוכנע שהדרך שלי היא הדרך הנכונה.
אבל לוּ היה כפתור, שלחיצה עליו היתה הופכת את כל הישראלים לבעלי אותה הדעה כמו שלי,
לא הייתי לוחץ על כפתור כזה.
ברור שאני רוצה לשכנע במחלוקת, אבל אינני רוצה להעלים את המחלוקת.
יש כמה כוחות רעיוניים שמתנגשים אלו באלו בַּעַם שלנו.
יש זרם אחד שמדגיש את הלאומיות, יש מי שמדגיש דווקא את הדתיות, ויש מי שמציב בַּמרכז את האוניברסליות ואת זכויות האדם.
אנחנו זקוקים לכולם יחד.
צריכים להקשיב לכל אחד מהכוחות.
כל צד בוויכוח מאזן את הצד האחר, וּמְרומם אותו.
לצערי, עֲבַרֵנוּ רָווּי בְּפַּלגנות.
אפילו ברגעים האפלים ביותר שעברו על עמנו, בְּמרד גטו ורשה, בשיא הקרבות מול הנאצים, היהודים בגטו לא נלחַמו כְּגוף אחד, אלא התחלקו לשני כוחות מפוצלים שאינם משתפים פעולה.
וְכך גם בימי חורבן מדינתנו בבית שני, לפני 2,000 שנה.
אויבינו, המכירים בכוחנו, יודעים שכאשר אנו מאוחדים אף אחד לא יוּכַל לנו.
הם רק אורבים לַרגע שהשסעים יִפְרְמוּ אותנו מבפנים.
לא נאפשר זאת.
לא נקבל הזדמנות נוספת למדינה.
השִבְטִיוּת המֶלאכותית, נתפסת לעיתים כמעין גזֵרת גורל.
אך היא אינה כזו.
ההחלטה היא בידינו.
וּבעיקר היא משימה לדור הצעיר שלנו.
כְּשר החינוך של מדינת ישראל, אני פונה מכאן לַנוער הישראלי המופלא: קחו אחריות!
בואו נפיג את החרדות אחד מן האחר.
נדבר, וְלא נצעק.
נתמודד עם הַטיעון, ולא עם הטוֹעֵן.
נקשיב בְּאמת.
נזכור שאנחנו משפחה אחת.
חשוב לומר דווקא ביום זה: לַיַמין אין מונופול על הפטריוטיות בדיוק כפי שלשמאל אין מונופול על זכויות האדם.
לא רק הַיַמין אוהב את ארץ ישראל ולא רק השמאל שואף לשלום.
אלוּ גם אלוּ רוצים את טובת הַמְדינה.
ויכוח בין אחים אסור שיהפוך לְשנאת אחים.
כולנו משפחה אחת.
לפני שלושה שבועות הלך לעולמו הרב הצבאי הראשי לשעבר, מפקד נועז בסיירת שקד ואיש בעל לב ענק, הרב תת-אלוף אביחי רונצקי.
אהבתי אותו מאוד.
יומיים לפני פטירתו באתי לבקר אותו בֶּבֶיתו.
הוא שכב על המיטה, ואני רכנתי לידו וְאחזתי בידו.
היה ברור לי ונדמה לי שגם לו שלא ניפגש עוד.
הוא אחז בידי – וּבקולו הרועד בחר לבקש ממני רק דבר אחד:
הוא ביקש ליצור מעין מנהג חדש בישראל: שכל אדם יברך את רעהו בְּשלום, כְּדרך שִגרה.
יאֹמר "בוקר טוב" גם לאדם זר בַּאוטובוס או בַּמעלית. שנחייך אחד לַשֵני בִּמְקום העבודה.
הוא האמין שכך תיווצר רוח טובה שתהא "מדבקת".
אני יודע שזה נשמע קצת נאיבי, אך בואו ננסה.
**
על במה זוּ, ניצבת עמנו הערב כַּלת פרס ישראל, אשת חינוך שאני כל כך אוהב, ואני יודע שכמוני גם כל עַם ישראל:
מרים פרץ, אֵם הבנים.
מרים שכלה את שני בניה, אוריאל ואלירז, בַּקרבות בִּלבנון וּבְעזה.
אל מול האסונות שהִכּו בה, מרים בחרה בחיים. היא בחרה לחיות בעצמה, וְלהחיות אומה ברוחה.
לוּ רק יכולנו לקחת, כל אחד מאיתנו, טיפה אחת קטנה של אהבת האדם שיש באשה הגדולה הזו!
מרים היא-היא ניצְחון הרוח על החומר.
**
כלות וחתנים יקרים, כולכם חרשתם תלמים תרבותיים חדשים בִּשְדותינו.
עינֵי הדור הצעיר צופות בכם היום, מרחיבים את גבולנו התרבותי, המדעי והרוחני.
בּעתיד יבואו הם, בני הדור הצעיר, וְיזְרעוּ את זִרעי יצירתם בַּתְלמים הַחדשים שסימנתם להם.
כמו בכל דור הם יזרעו בדמעה וְיַלדיהם יקצרו ברינה.
כשאני מסתכל על המדינה שלנו, אי אפשר שלא להתפעם מהנס הציוני הענק.
אי אפשר שלא לחשוב על מילותיו של משורר העם היהודי, דוד המלך, שכתב:
״שִׁיר, הַמַּעֲלוֹת: בְּשׁוּב יְהוָה, אֶת-שִׁיבַת צִיּוֹן -- הָיִינוּ, כְּחֹלְמִים.״
ולומר בקול גדול: חלום אבותינו התגשם!
אני פונה אליכם, אזרחי ישראל - יהודים וערבים; מוסלמים, נוצרים, דרוזים וצ'רקסים; חילונים, חרדים וְדתיים; מתיישבים, עולים וּוָתיקים:
שנת השבעים תהיה שנת הפלת המחיצות בּינינו;
שנת אהבת חינם.
הביטו בזוכים הערב, ורְאו כמה יש לנו להפסיד בלי אהבת חינם,
אבל חשוב הרבה יותר שתראו –
כמה יש לנו להרוויח בזכותה.