1. המכון הישראלי לדמוקרטיה יצא למאבק נגד חקיקת "פסקת ההתגברות", ובמלחמה, כמו במלחמה, לא מתקטננים ולא מתעסקים בזוטות כמו הצגה רלוונטית ומדויקת של עובדות.
במכון מציגים שני נתונים מרכזיים במאבק נגד פסקת ההתגברות: הראשון: מאז שנת 1992, לפני כ-25 שנה, אז חוקקו חוקי היסוד פסלו בתי המשפט בישראל רק 18 חוקים, הרבה פחות מאחד בשנה, זאת בשעה שבעולם נפסלו בתקופה הזו הרבה יותר חוקים.
השני: רק בשתי מדינות בעולם, קנדה ובריטניה, ניתנת למערכת הפוליטית המילה האחרונה ביחס לחקיקה, לעומת יתר המדינות הדמוקרטיות שם שמורה למערת המשפטית המילה האחרונה בפסילת חוקים.
2. אלא שלמרבה המזל כל הנתונים בהקשר הזה גלויים וידועים, ולכן אין שום בעיה לבדוק אותם ולהראות את הבעייתיות בדרך ההצגה שלהם.
קחו למשל את שאלת קצב פסילת החוקים. אם סופרים את כל התקופה משנת 1992 ועד היום כמקשה אחת באמת מאוד מרשים לגלות את האיפוק החוקתי של בג"ץ. אבל אם מחלקים את התקופה הזו ל-2 מגלים שבמחציתה הראשונה, עד מחצית 2005, אכן גילה בית המשפט איפוק מרשים מאוד.
במשך קרוב ל-13 שנה פסל בית המשפט 3 חוקים בלבד. אחד מהם, יש לציין, היה החוק שנועד למנוע את סגירת תחנת הרדיו של ערוץ 7, אותו יזם ח"כ לשעבר צבי הנדל. את יתר 15 החוקים פסל בית המשפט במשך כ-13 שנה בסך הכל. כעת האיפוק נראה מרשים הרבה פחות.
אם מניחים ששינוי הקצב מעיד על מגמה, אין שום סיבה שלא לחשוש שב-13 השנים הבאות כבר נראה לא 15 פסילות אלא 30, ואולי אף יותר. אבל גם אם אין כאן מגמה חשוב להציג את המספרים באופן נכון יותר ורלוונטי הרבה יותר.
3. נכון, רק בבריטניה וקנדה למערכת הפוליטית יש את המילה האחרונה בכל הנוגע לפסילת חוקים (בקנדה באמצעות "פסקת התגברות" ובבריטניה באמצעות כך שבית המשפט יכול רק להמליץ על פסילת חוקים, הוא נעדר סמכות להכריז על בטלותם למעשה).
עם זאת, רק בהודו, מכל מדינות המערב, למערכת הפוליטית לא שמורה המילה האחרונה בנוגע למינוי הטריבונל אשר נועד להכריע בשאלת חוקתיותם של חוקים. כל יתר מדינות המערב מתחלקות ל-2 סוגים, כאלו שבהן ישנו טריבונל חוקתי ייחודי בעל זיקה פוליטית מוגברת (מורכב מאישים פוליטיים וממונה על ידי הדרג הפוליטי, כמו למשל בצרפת ובגרמניה) וכאלו שבהן הדרג המשפטי הבכיר הרגיל (בית המשפט העליון) ממונה בידי המערכת הפוליטית ישירות (כמו למשל בארה"ב).
ברגע שהמערכת הפוליטית מחזיקה בידיה את הסמכות למנות את הטריבונל שמוסמך להורות על פסילת חוקים ברור שהצורך שלה להחזיק בסמכות שגוברת על סמכות פסילת החוקים - פוחתת משמעותית.
4. יש עוד סיבה לחשוב שדווקא המודל הבריטי או הקנדי הוא הנכון לישראל, וזאת כמובן מעבר לעובדה שהשתיים הן מהדמוקרטיות המפוארות ביותר בעולם. הסיבה היא פשוטה: לישראל אין חוקה.
בכל העולם המערבי הסמכות לפסילת חוקים היא נגזרת ברורה של חוקה שהתקבלה בתהליך כינון סדור, כאשר היה ברור לכל השותפים בתהליך שמה שמתקבל על ידיהם הוא חוקה. חקיקת שני חוקי היסוד של הזכויות, חוק יסוד כבוד האדם וחירותו וחוק יסוד חופש העיסוק נעשתה באופן מובהק בהליך שאיננו הליך חוקתי.
אין שום מדינה בעולם שבה ניתן לכונן חוקה בישיבה רגילה של הפרלמנט ברוב של 32 תומכים מול 21 מתנגדים. גם בישראל זה לא כך, ולכן אין גם כיום בישראל מסמך שקרוי "חוקה". למעשה, לכל אורך שנות חקיקת חוקי היסוד היה ברור שרק לאחר שרק לאחר השלמת חקיקת כל חוקי היסוד הם יצטרפו יחדיו לכדי חוקה. זו הסיבה שגם כיום ניתן לכאורה לבטל את חוק יסוד כבוד האדם וחירותו ברוב רגיל. אין בעולם שום חוקה שאיננה כוללת הנחיות מדויקות (ובדרך כלל גם מורכבות) לדרך שבה ניתן לתקן אותה.
העובדה שחוקי היסוד אינם כוללים הוראה כזו היא רק עוד אינדיקציה לכך שגם למנסחי החוק היה ברור שהוא לא מהווה חוקה. לכן, גם אם נניח שהחוק מקנה סמכויות "מעין חוקתיות" של פסילת חוקים לבית המשפט, צריך לפרש את מתן הסמכות הזו פרשנות מצומצמת מהמקובל בעולם, ולכן נכון לאמץ את "המודל הבריטי" (של מדינה שבה אין חוקה) או לפחות את "המודל הקנדי".