יוני רכטר יושב מאחורי הפסנתר עם חיוך בזווית הפה, מנגן כמו שאנחנו נושמים ושר בקול עמוק.
'צליל מכוון', סדרת הדוקו החדשה של 'כאן 11' על תולדות המוזיקה העברית, היא תוכנית שנכנסת אליך לסלון וקוראת לך לגלות צדדים חדשים שמעולם לא הכרת בתולדות המוזיקה הישראלית. היא בועטת, שנונה, מפתיעה, מרעננת ובעיקר מעניינת, עם הצצות לסודות שמאחורי הלהיטים הגדולים.
כך לדוגמה לומד הצופה ש"גברת עם סלים" הוקלט בכלל מתוך שעשוע ולא רצינות, והשיר "סע" חושף את חשיבותו של המפיק המוזיקלי שבלעדיו הפתיח היה נשמע לגמרי אחרת. כל זאת, יחד עם הצצה לקטעי ארכיון, מכניסים את הצופה למכונת הזמן והוא לרגע מרגיש כמו בשנות ה‑70.
גם המראיין והמנחה קובי אוז מעורר אמון מיידי. אולי בגלל המחשבה שהזמר שבעט במוסכמות תוך כדי קריצה בשנות ה‑90, בוודאי יצליח לתת את התמונה כולה, או לפחות את רובה. אוז הצליח לפני שני עשורים להחדיר לתרבות הישראלית את הניגון המזרחי, הסלסול והאקורדיון, כך שאפשר לצפות שבשנת 2018 הוא לא יקפח אף אחד וימלא את המשבצות החסרות.
העריכה ב'צליל מכוון' שנונה ומדויקת. היא נוגעת ומדגישה את הצלילים האופפים אותנו. מחיאות כף, קריאות שמחה ואפילו שיעול. גדולי המוזיקאים והפרפורמרים מתחלפים בקצב מהיר, ומעלים חיוך לנוכח הפנים של המוזיקה הישראלית לדורותיה. יוני רכטר, הדג נחש, שלמה גרוניך, רבקה מיכאלי וטונה הם רק פסיק קטן בתוכנית ומופיעים במרווח של עשרות שניות, גורמים לצופה קצת לעבוד, להסתקרן ולהישאר דרוך.
הנחת היסוד המונחת בתחילת הפרק היא שאם ישנו ז'אנר חדש שברצונך להחדיר למיינסטרים הישראלי, עליך קודם לנגן אותו בהומור. כך הקהל יתרגל אליו, ולאחר מכן תוכל להשיל את הצחוק ולשיר באמת את מה שרצית, מהבטן.
הדוגמה הראשונה לכך היא לא אחרת מלהקת טיפקס, הלהקה של אוז, אשר מתאר את עצמו שר בלדות ממעמקי קרביו ואת הקהל הצוחק, ובתיאור המדויק של חבר הלהקה: "כדי לשים רגל בדלת היה צריך לשלם מחיר מסוים, והמחיר היה להיות מצחיקים". השד העדתי אופף את התוכנית אך בעננה קלה, כמי שכבר אינו משפיע יותר. הרי אין מי שלא מסלסל בימינו כמה שירים. ההתחבקות של אוז עם המיינסטרים מכריזה שכבר אין קיפוח, ואם הוא כאן אז הוא כבר מחייך.
אלא שדווקא בנקודה הזאת משהו חסר. מתוך שלושים האומנים המרצדים על המסך אין ולו אומן אחד שמייצג את הציבור הדתי, שגם הוא אנדרדוג שעדיין מפלס את דרכו בפלייליסט הישראלי. זה לא שצריך להתאמץ כדי למצוא דוגמה אחת לפחות שתתאים לתנאים: מוזיקה שונה שחודרת לתודעה דווקא דרך הומור.
חנן בן ארי היה יכול למלא את המשבצת הזאת בהצלחה, לאחר שפרץ לתודעה הישראלית בשיר "תותים" שמתברך בלא מעט הומור, וההצלחה הגדולה שבאה אחרי הלהיט עם שירים יותר רציניים. נראה שבפרק הראשון של 'צליל מכוון' יש התעלמות מוחלטת מציבור שלם. אומנם ייתכן שבהמשך יוקדש פרק במיוחד רק להם, אך עדיין הדבר יציג אותם כזרים, כמי שלא באמת נחשבים חלק מהמיינסטרים.