סיפור ההצלה הראשון של מתנדבת 'איחוד הצלה' פנינה אבוחצירא, התרחש עוד לפני סוף קורס החובשות שעברה בארגון. את המקרה הזה היא לא שוכחת.
"הייתי בחתונה ודיברתי עם חברה, כשפתאום מזווית העין קלטתי מרחוק אישה מבוגרת שנחנקת. התחילו לרוץ לי מחשבות בראש, מה עושים עכשיו? אני מסוגלת? האישה התחילה לפרפר ולהכחיל, ואמרתי לעצמי שאו שאני עושה משהו או שאפשר להגיד לה שלום. בהחלטה של שניות רצתי אליה, כולם היו סביבה ודפקו לה על הגב ללא תוצאות והאישה מתחילה להתמוטט. ניגשתי אליה מאחור ועשיתי לה היימליך, ובאותו הרגע חתיכת סטייק עפה לה החוצה מהפה. אחר כך האדרנלין שהיה לי בגוף היה עוצמתי. רציתי לעשות משמרת כל הלילה ולהציל חיים עוד ועוד.
"מאוד התרגשתי, אבל לא חשבתי שהאישה שמה לב אליי במיוחד כי היא הייתה בהלם אחרי המקרה. אחר כך מתברר שהיא חיפשה אותי ולבסוף הצליחה להגיע אליי הביתה. היא נתנה לי מתנה וסיפרה לי שכשבעלי נפטר היא שמעה על הטרגדיה ובאה לנחם בלי להכיר אותי. בכיתי. חשבתי איך ה' סובב הכול שדווקא אני הצלתי אותה. היא אמרה לי שהיא ראתה את המוות בעיניים ואז אני הגעתי נחושה, זיהיתי את המקרה ומיד פעלתי. באותו רגע הבנתי שאם היא הרגישה ככה, אז אני במקום הנכון. זה היה סימן בשבילי להמשיך בדרך הזאת ונתן לי המון כוח".
"אמא מצילה חיים"
פנינה אבוחצירא גרה בשכונת הר נוף בירושלים. היא אמא לשלוש בנות, תופרת למחייתה ובוגרת הקורס השני לחובשות חרדיות של 'איחוד הצלה'.
למה החלטת להצטרף לקורס חובשות?
"לפני שלוש וחצי שנים בעלי נהרג בתאונת אופנוע. אחרי המוות שלו נקלעתי לחיים שבהם אני מגדלת שלוש בנות ועושה הכול לבד. בתור ילדה תמיד פחדתי מדם ומכל מה שקשור לביולוגיה, ופתאום אחרי האסון, כשהילדים שלי היו מקבלים מכה, מתעלפים או פתאום נחנקים, הייתי מאבדת את העשתונות. הייתי מתקשרת לאחי שהוא חובש שיבוא לעזור לי, והכול היה מלווה בהרבה מתח ותגובות קיצוניות שלי. בשלב מסוים הבנתי שאני לא יכולה להמשיך כך יותר, והחלטתי ללמוד בעצמי איך לטפל במצבי חירום. כשביררתי לגבי קורסים, החלטתי שלא מספיקות לי 60 שעות של קורס ואני הולכת על כל הקופה ולומדת להיות חובשת".
בעלה של פנינה, אבי אבוחצירא ז"ל, נהרג בעת שנסע לעבודתו בחוות סוסים טיפולית. טרקטור התפרץ לכביש שבו נסע וההתנגשות הייתה בלתי נמנעת. אבי קיבל מכה במפרקת ונהרג במקום.
"ישבתי ותפרתי שמלה ופתאום הרגשתי שהלב שלי רועד. מישהי מהבנק התקשרה אליי ואמרה שהיא לא מצליחה להשיג את אבי. ניסיתי להשיג אותו בנייד אבל לא היה מענה. הרגשתי שמשהו לא טוב קורה. פתחתי את אחד מאתרי החדשות ושם ראיתי ידיעה שרוכב אופנוע בן 27 נהרג. התקשרתי לחוות הסוסים ושם אמרו לי שאבי עדיין לא הגיע. ביקשתי מחבר שיברר את מספר הזיהוי של רוכב האופנוע והאופנוע היה שלו. הבנתי שאבי נהרג".
פנינה קיבלה את הבשורה המרה כשהיא בחודש השישי להריונה. אחרי שלושה חודשים ילדה בת שלישית וקראה לה על שם בעלה, אביה.
"אביה הכניסה חיים חדשים, זו הייתה מתנה לכל המשפחה. כשאבי מת חרב עליי עולמי ורציתי למות. הייתה לנו אהבה גדולה, היינו נשואים שבע שנים וזו הייתה זוגיות מאוד נדירה. אחרי השבר קמתי והחלטתי להתמודד ובניתי לנו חיים חדשים. ההתמודדות הייתה קשה ואני עדיין מתמודדת. מבחינתי, אם הצלחתי ללמוד ביחידת הנשים זה אומר שאני יכולה להסתדר".
איך אם יחידנית לשלוש בנות מספיקה גם להציל חיים במהלך היום?
"בין ארבע בצהריים לשמונה בערב המירס על שקט. אם יש מקרה מאוד דחוף, גיטי, מנהלת היחידה, מתקשרת אליי ישירות ולטלפונים שלה אני תמיד עונה. בחופש אני לא יכולה לנתק לגמרי את כל הפניות כי אולי יצטרכו אותי, והבנות לא מתרגשות מזה. היו לי מקרים בחופשת פסח למשל, והבנות ידעו שאמא יוצאת עכשיו ותחזור עוד כמה דקות. הן מתרגשות ומספרות שאמא שלהן מצילה ושהיא באיחוד הצלה. כשאני יוצאת אני מזניקה בשניות שכנה שתשמור עליהן, זה לא סיפור".
"אף אחת לא נשרה"
מה שהיה יכול להישמע כתסריט מופרך לפני זמן לא רב, קורם לאחרונה עור וגידים בערים ובשכונות חרדיות, לנוכח ביקוש הולך וגובר: 'איחוד הצלה' מתפעל יחידת נשים, שבה מתנדבות נשים חרדיות כחובשות שמתייצבות לקריאות החירום השונות, בדגש על קריאות של נשים.
'איחוד הצלה' פועל על תשתית של 5,047 מתנדבים הפרוסים בכל רחבי הארץ. כשמתבצעת קריאה המתנדב מוקפץ ממקום מגוריו או מהמקום שבו הוא נמצא. זמן ההגעה הממוצע למקום הנפגע הוא 90 שניות בלבד. עד היום נשים חרדיות לא היו חלק ממארג המתנדבים, זאת בשל מיקומן הגיאוגרפי בתוך שכונות חרדיות ובשל אורח חייהן החרדי.
לפני שלוש שנים החליטה גיטי ביר, בת 42 ואם לחמישה, להגשים חלום ישן ונרשמה לקורס חובשות באיחוד הצלה. ביר לא הייתה משתתפת אקראית. כאשתו של אלי ביר, מייסד ומקים 'איחוד הצלה', גיטי הייתה מעורבת במשך השנים בנעשה מאחורי הקלעים של הארגון ובתמיכה בבעלה. במשך קרוב לשנה היא למדה בקורס חובשות אך סיימה אותו בתחושת החמצה. הנשים שלמדו איתה לא יצאו בפועל לשטח כדי ליישם את לימודיהן.
למה הנשים לא יצאו להתנדבות?
"הנשים שלמדו בקורס למדו בעיקר למען עצמן, בשביל הידע. אף אחת לא חשבה שהיא תוכל בפועל להתנדב בשכונה שלה. מדובר באזורים מאוד חרדיים והן לא יכלו לצאת לשטח, זה לא היה מתקבל בשום מקום. אבל בפועל, מהרגע שהן התחילו בלימודים הן התמכרו. חיידק הצלת החיים דבק בהן והלימוד התיאורטי לא הספיק. הן רצו להתנדב ובאמת לעזור בהצלת חיים. התחלתי לחשוב איך אפשר ליישם זאת ברגישות ובצורה מיטבית.
"כל הרעיון של איחוד הצלה הוא שהארגון בא מתוך הציבור כדי לשרת את הציבור. במקרה של הנשים הללו, הרגישות לציבור שלהן קיימת כבר, מה שמאוד מקל על התהליך. אם היה מדובר במישהו מבחוץ, הוא לא היה מבין בכלל את הניואנסים".
בשלב הראשון סינן 'איחוד הצלה' מבין בנות הקבוצה של גיטי 11 מתנדבות שענו על כל הקריטריונים. היה עליהן להיות מעל גיל 21, נשואות ובעלות רכב. את הנשים הדריך רב, והארגון פתח גל קריאות חדש בשם "גל נשים". בכל פעם שהיה מקרה חירום של אישה, המקרה עלה לקו הנשים ולקו הכללי. כולם הוזנקו. החובשות החלו להגיע לשטח, ואם חובשים הגיעו לפניהן ולא היה מדובר במקרה של סכנת חיים מיידית, הם זזו הצידה והחובשות ניגשו לטפל.
הצורך בחובשות היה קיים גם בשטח?
"בוודאי, במיוחד בקהילות החרדיות. שם יש ילודה מאוד גבוהה ובעקבות כך הרבה לידות מתרחשות בבית. תארי לך אישה שמפילה חלילה ונכנסים אליה הביתה חובשים. ואלו לא אנשים זרים, כי המתנדבים הם אלו שהכי קרובים גיאוגרפית, אז הם שכנים שלה. זה לא נעים. אין אומנם שום בעיה הלכתית, מוסרית ופיזית שגבר ייכנס אליה, אבל אם יש את האופציה שאישה תעשה בדיוק את אותו הדבר - אז למה לא? היה לי מקרה שאישה מבוגרת החליקה בבריכה. אני הגעתי והיו עוד חובשים שהגיעו יחד איתי. הם עמדו בצד וחיכו בזמן שאני עזרתי לה להתארגן ולהתלבש וכמובן לבדוק אותה ורק אז העברנו אותה. זה היה כל כך טוב שהגעתי. יש פה הרבה היגיון. לא בעניין דתי דווקא, זה פשוט יותר נעים לנשים".
החובשות החרדיות יוצאות רק למקרים של נשים?
"לא, הן יוצאות גם למקרים רגילים, אבל עיקר המקרים שהן יוצאות אליהם הם מקרי נשים. ברור שאם יש כרגע מקרה חירום ואין חובש בסביבה הן ניגשות, אבל הן מספיק רגישות להבין שאם יש גבר שנפל בתוך מקווה הן יחכו שיגיעו חובשים גברים, מאותה סיבה שהייתי מצפה שגברים לא ייכנסו למקווה של נשים".
הפיילוט יצא לדרך ומהר מאוד הבינה ביר שהצורך בשטח הולך וגובר ואפשר וכדאי להגדיל את מאגר החובשות. 'איחוד הצלה' פרסמו בשני עלונים באזורים חרדיים מודעה על קורס ייעודי לחובשות חרדיות. ההיענות הייתה מיידית.
"התקשרו 250 נשים. בשבילי זה היה מדהים. הבנתי כמה נשים חרדיות רוצות ומעוניינות להיות חלק ממערך ההצלה. צמצמנו את מספר הנרשמות ל‑32 בהבנה שנפתח עוד קורסים בהמשך".
אילו נשים הגיעו אל הקורס?
"הגיעו מגוון של נשים. חסידיות, ליטאיות, אשכנזיות, בנות 50 ובנות 24. החיבור בין כל הנשים השונות הללו הוא שהן רוצות להציל חיים. גיליתי שאין קריטריון מסוים שיכול להגדיר מי מסוגל להיות חובש. כל אחד יכול.
"הנשים שמגיעות לקורסים האלה לא באות מתוך שעמום, זו לא גחמה. אלו נשים שמוכנות להקריב הרבה. מדובר בקורס של שמונה חודשים וכולן סיימו אותו בהצלחה. אף אחת לא נשרה. זה לא קיים בשום קורס אחר, שאף אחד לא נושר. בעיניי זה גדול".
"חייבים רק חובשת"
גיטי ליוותה את הבנות במהלך כל הקורס ואחריו. היא תומכת בהן נפשית ופיזית ונגישה בכל שעות היממה. בכל קריאה היא מתקשרת למתנדבת ומוודאת שהיא מסתדרת, במיוחד כשמדובר בחובשת שעושה את צעדיה הראשונים בתחום ההצלה.
איך קיבלו אותן בשטח?
"הרוב קיבלו אותן בשמחה ובהקלה. יש גם מקומות יותר מאותגרים שעדיין לא נפתחו לרעיון, אבל הם בדרך לשם בעזרת ה'. מבחינת החובשים האחרים, בהתחלה הם לא הבינו מה אני רוצה מהם. היה בלגן, אבל ההבנה חלחלה והם החלו לפעול בהתאם. אם בהתחלה הם לא הבינו למה הם צריכים לזוז אחורה כשמגיעה חובשת והמטופלת הייתה מבקשת מהם באופן מפורש שהחובשת תטפל, מהר מאוד הם הסתגלו והחלו לעבוד בתיאום.
"זה הגיע למצב שהגיעו חובשים למקרה של הפלה, אבל האישה לא הייתה מוכנה שהם יטפלו בה. זה היה באזור שהייתה לי בו רק חובשת אחת והיא אמרה לי שהיא לא יכולה להגיע. החובש חזר אליי והתעקש שחייבים חובשת. החובשת הבינה את המצב, עזבה הכול והגיעה לטפל בה".
זה לא קצת קיצוני? הרי החובשים הגיעו לעזור.
"אם תיקחי לדוגמה תייר ישראלי שנקלע למצוקה בחו"ל ופתאום ההצלה שמגיעה אליו היא ישראלית, זה מאוד ישמח אותו כי הם מדברים באותה השפה ומבינים זה את זה, הם באותו ראש. אותו דבר במקרה הזה. אישה מתקשרת וברור שתשמח לכל עזרה, אבל תארי לעצמך שיש לה אפשרות שאישה תטפל בה. היא מבינה את השפה שלה ואת כל מה שהיא מבקשת גם בגלל שהיא אישה וגם בגלל שהיא חרדית. זה לא נותן לגיטימציה לפינוק, זה פותח אפשרויות טובות יותר. לדוגמה, היה מקרה של עילפון במקווה והגיעו כמה חובשים באותו הזמן והגיעה גם חובשת. היא אמרה להם לחכות בינתיים בחוץ. האישה המטופלת הייתה מאושרת. היא נרגעה כי הלחץ שיראו אותה במקווה גברים שהיא מכירה לא היה קיים, וכל ההתנהלות במקווה לשאר הנשים הייתה טבעית. חלק מהנשים אפילו לא שמו לב שקרה משהו חריג כי לא היו שם גברים, רק נשים".
מירס פתוח 24 שעות
הרגע המכונן של יפה גולדשמידט, בת 35, אם לשבעה ובעלת סטודיו להתעמלות והגנה עצמית, היה לפני שלוש שנים בעיצומו של שיעור שהעבירה.
"באמצע השיעור אחת הנשים שהייתה בהיריון פתאום התעלפה. התקשרתי לאיחוד הצלה והם הגיעו במהירות וטיפלו בה. המקרה הסתיים בטוב, אבל אני נותרתי עם ההרגשה שאם הייתי יודעת איך, הייתי מטפלת באירוע בעצמי. הבנתי שאני צריכה לדעת יותר. תמיד אהבתי את תחום רפואת החירום ואנשים באופן טבעי מתייעצים איתי בעניינים רפואיים. הרגשתי שאני חייבת לעלות שלב וללמוד יותר".
יפה למדה יחד עם גיטי בקורס החובשות הראשון, וכשגיטי החלה בגיוס הבנות ליחידה החדשה - יפה התייצבה. "כשגיטי פנתה אליי, התלהבתי. הרעיון לעזור לנשים בציבור שלנו קסם לי מאוד. כשאני נזקקתי בעצמי לעזרה וחובשים הגיעו אליי הביתה, אני זוכרת שהרגשתי אי נעימות. אם ישנה אפשרות שנשים יוכלו לעזור ולתת את אותו שירות, אז מה טוב".
איך הגיבה הסביבה?
"ההורים שלי מאוד שמחו, בעיקר אמא שלי שהיא רופאה. לבעלי היה קצת קשה בהתחלה, כי להיות מתנדבת זה אומר שאני צריכה לעזוב הכול באמצע, לא משנה מה אני עושה. מהר מאוד הוא הבין עד כמה ההתנדבות עושה לי טוב והוא מאוד תומך בי. בנוסף לכך הלכתי גם לרב כדי לקבל את ברכתו, הסברתי לו שתחום ההצלה טבוע בי וחזק ממני".
יפה, אמא לתינוקת רכה, השביעית מבין ילדיה, משאירה את המירס פתוח כמעט כל הזמן ומקווה בעתיד להיות זמינה לאורך היממה כולה.
מה מחזיק אותך בהתנדבות הזאת, ואיך את מסתדרת בין הבית לקריאות החירום?
"לא מדובר בעבודה רגילה, שמסיימים מה שצריך לעשות והולכים. ההתנדבות היא 24 שעות ביממה. אפילו כשנסעתי לצפון, המירס היה פתוח למקרה שחלילה תהיה תאונה בדרך. באחד הבקרים הכנתי לי כוס קפה ושמעתי במירס על לידה במרחק שתי דקות מהבית שלי. רצתי לשם ויילדתי את האישה. נולדה בת וזו הייתה חוויה מאוד מרגשת. אחר כך חזרתי הביתה, שתיתי את הקפה שהיה כבר קר, והלכתי לעבודה. אלו החיים של המתנדבים. אנחנו נמצאים שם כל הזמן כדי לעזור בדיוק במצבים כאלה".
קרה שנתקלת בהתנגדות בשטח?
"לצערי, כן. הגעתי למקום אירוע שבו ילד לקה בהתקף אלרגי חריף, ואחד מהחובשים שהיה חרדי ולא מאיחוד הצלה אמר לי: מה את עושה פה? את אישה. עניתי לו שאני לא מבינה על מה הוא מדבר, אנחנו מתעסקים בעניינים של חיים ומוות וזה לא שייך. יצאתי מהמקרה הזה עצובה ומאוכזבת. אני לא התעמתי איתו כי זה לא המקום. מקרים כמו זה לא קורים הרבה, אבל הם קיימים. אני חושבת שכשיש שינוי ומנסים דברים חדשים, בדרך כלל בהתחלה תהיה התנגדות וזה טבעי. ייקח זמן עד שכולם יקבלו אותנו. מה שמנחם אותי הוא שלפחות לנשים שיבואו אחריי יהיה כבר יותר קל".
אפשר גם בלי רישיון
מה שמייחד את חברי ארגון 'איחוד הצלה' הוא המהירות שבה המתנדבים מגיעים למקום האירוע. לשם כך הם מצוידים באופנו-לנסים - אופנועים לשעת חירום, אופניים, מכוניות, מכונית-מיני ואף מסוק. חברי הארגון פועלים ללא לאות להבאת הטכנולוגיה הכי חדשנית אל המתנדבים, כדי להגביר את היעילות בהצלת חיים. גיטי מראה לי את חדר המצב של הארגון, אשר מצויד במיטב הטכנולוגיה. "הארגון פיתח אלגוריתם שמאתר במדויק את מיקום המתקשר וממפה את כל המידע הרלוונטי. המידע מועבר אוטומטית מהמוקדנים אל המקפיצים באזור והם מוציאים קריאה. הכול קורה בתוך שניות ספורות מרגע ההתראה. בנוסף לכך, המקפיצים יכולים להנחות בזמן אמת את המתנדב לאן עליו להגיע ולעזור לו להגיע בזמן הכי קצר למקום".
"באיחוד הצלה המתנדבים חייבים להיות בעלי כלי רכב כדי להתנדב, כי אנחנו רוצים להגיע הכי מהר למקום האירוע", אומרת גיטי, "הבעיה היא שלרבות מהנשים החרדיות אין רישיון נהיגה וגם לא כלי רכב. בחלק מהציבור החרדי אסור להן בכלל ללמוד נהיגה. החלטנו בכל זאת להכניס נשים שאין להן כלי רכב, אבל הקפדנו שאלו יהיו נשים שגרות באזורים מאוד צפופים. כמו למשל אזור גאולה בירושלים, ששם עד שהמתנדבת תיכנס לרכב, תתניע ותמצא חניה עדיף כבר שתלך ברגל. אבל באזורים פחות צפופים לא היה מנוס וקיבלנו רק נשים עם רכב".
יש נשים שרוכבות על אופנועים?
"לא, אף אחת מהן לא מעוניינת באופנוע או בבימבולנס, הן מאוד סולידיות וצנועות. הן גם לא מפעילות סירנות, כי אף אישה לא רוצה שכל השכונה תדע שהיא בלידה או שנפלה. להפך, הן עושות הכול בשקט ובמהירות".
יש מקרה ששינה אצלך משהו?
"היה מקרה של אישה שנפלה במדרגות בזמן שהחזיקה את התינוק שלה. התינוק בכה והיא לא הצליחה להשיג את בעלה. אחרי שטיפלתי בה, נסעתי איתה לבית החולים וחבשו את הרגליים של התינוק. הייתי איתה שם ארבע שעות ולא יכולתי לעזוב אותה. המקרה הזה נחרת אצלי מאוד חזק, כי זה היה אחד המקרים הראשונים שטיפלתי בהם. קלטתי שמעבר לטיפול הראשוני יש כאן מישהו שצריך את העזרה שלי. זה נגמר רק כשזה באמת נגמר. כשהבעל שלה הגיע, רק אז המקרה הסתיים ולא דקה אחת לפני כן. אני חושבת שבתור סתם אזרחית לא הייתי עושה את זה, אבל בתור מתנדבת הרגשתי מחויבות כלפיה. רק אז הבנתי מה זה באמת אומר להתנדב באיחוד הצלה".