חלומות אורכים שבעים שנה, חלומות לבנות מקדש וחלומות תחת עצי חרוב. יש שבעים אומות בעולם ושבעים לשונות, שבעים שמות לירושלים ולאלוקים, שבעים פנים לתורה ושבעים תועבות יש בליבו של הנבל. זקני העדה הם שבעים, וימי אבל יוסף גם, ובשבעים נפש ירדו אבותינו מצרימה.
מה מיוחד במספר הזה? יש אומרים שזה מספר של ריבוי, אבל במקרא יש ריבויים אחרים כמו מאה או אלף, כאשר מאה הוא ריבוי של שפע, ואלף בדרך כלל מציין ריבוי שהוא הגזמה. שבעים מציין ריבוי שכל אחד מחלקיו משמעותי, ולא ריבוי שמבטל את היחידים שבו, מספר שמציין אחדות ונזהר מאחידות.
שבעים יוצר משפחה ולא ציבור, קבוצה שכל אחד מחבריה אינו רק מספר, אלא יחידה בפני עצמה. גם שבעים שנה וגם שבעים לאומים. כל אחד חשוב, אבל רק כשהוא יחידה בריבוי.
כמובן ששבעים הוא מספר טיפולוגי. לא משנה כמה שנים או כמה אנשים בקבוצה, המספר שבעים צריך להמשיך ולהיות נוכח. כשנגיע לשנת המאה ב"ה, נצטרך לזכור כי ריבוי הוא ברכה ושפע, וכשנגיע לאלף נצטרך לזכור לשמור על חיוניות ולא לחוש שנמאס או שזה יותר מידי.
מדינת ישראל בת שבעים צריכה לזכור כי המספר מחייב. הוא מחייב שהרוב לא יבטל את המיעוט ושלכל אחד יהיה מקום. השבעים שלנו צריך להזכיר לנו כי מדינה, חברה וממלכה, יוכלו להתקיים רק אם יזכרו שיש בה שבעים איש, שבעים משפחות, שבעים פנים, שבעים זקנים, שבעים חרובים ושבעים נבלים הזוממים את רעתה, ואין לזלזל באיש מהם.
מדינת ישראל בשנה הזו היא שיא השיאים שבטוב של מלכות ישראל מאז ומעולם. מאז מלחמת יום הכיפורים האמירה 'מעולם לא היה מצבנו טוב יותר' מסמלת את הנאיביות ומפחידה יותר מכל. דור אחד בתולדות העם הזה אמר שטוב לו- ומיד באה מלחמה נוראית.
מאז, אנחנו עסוקים רק בלומר כמה חסר וכמה רע. מפחדים להגיד שטוב, כי ברור שמעבר לסיבוב מחכה רוע נורא ואסון גדול. ובאמת, אפשר לומר כי מעולם לא היה מצבנו טוב יותר מהיום, אלא שאפשר עדיין לשיר אל מול ירח ש"אתמול היה טוב ויהיה גם מחר".
בשנת השבעים הויכוח הגדול בחברה הישראלית הוא על מקומם של המיעוטים והיחידים, על שלטון הרוב ועריצות הרוב. כל הסוגיות שיש עליהן ויכוח– נכים, מהגרי עבודה, עגונות, מוטיבציה להתגייס, פציפיזם וחרדיות- הכל סיפורים שיש להם פנים. שנים רבות לא שאלנו מה המדינה יכולה לעשות למעננו, אלא מה אנו יכולים לעשות. בשנים האחרונות מגיעות לשיא הדרישה והשאלה מה יכול הרוב לתת למיעוט. ולא רק למיעוט, כי כבר אין מיעוט ורוב, אלא ליחידים. ואנו מבקשים שאחרי שנתנו הכל לארץ מכורה ואין לה מה לבקש מאיתנו עוד, עכשיו הגיע זמן בו כל דבר מקבל פנים ושם, ומבקש את ייחודו. חלק מהאנשים נבהלים – הרי עגונה צריכה לשלם את מחיר קדושת המשפחה, וחייל את מחיר ארצו, ותבונה את מחיר הקדושה והאמונה, ופליט את מחיר הערבות ההדדית, ומה להם כי ילינו?
לא, איני קורא לפירוק החברה ליחידיה, אלא לחברה המוצאת כוחות לתת פנים ושמות בגלל עוצמתה, וככל שעוצמתה גדולה ואנשיה רבים וטובים, כך יקבלו יותר מקומות ואנשים ואירועים ורעיונות וחלשים שם פרטי, בסוד השבעים.
אפשר לגרש, אפשר לגייס בכח ואפשר להעניש, אבל צריך לעשות זאת לאנשים עם שם פרטי וכבוד. ברור כי אז, כשאישה תהיה גם אדם פרטי ולא רק 'אישה', יהיה הרבה יותר קשה להשאיר אישה עגונה. כשיש לה שם ואישיות וכבוד והיא אינה רק פיון במלחמת החיים של הרוב.
אפשר להתווכח עם שמאל ועם ימין רק כשיודעים שלא מתווכחים רק עם אידיאולוגיה אלא עם בני אדם שלא רוצים להיות מקוטלגים בויקיפדיה של מושגים כלליים. אכן, הסלוגן שרץ במדיה הוא שישראל בת שבעים, אבל העצמאות שאנו צריכים לחגוג אינה רק של המדינה, אלא של שבעים האנשים שבה, ושבעים השבטים, עצמאות שציוו שבעים הנופלים.
הכותב הוא ראש ישיבת ההסדר “אור תורה מחנים” מבית רשת אור תורה סטון