העליה ההמונית למירון בל"ג בעומר בהילולת רבי שמעון בר יוחאי אינה נחלת העשורים האחרונים.
בספרי חסידים עתיקים מובאים תיאורים מפליגים למכביר סביב ההתרגשות והאווירה העילאית במירון.
בכתבי החסידים ניתן להיווכח משקלו של יום נשגב זה. פעמים, על פי התיאורים, נשקפת השמחה העצומה לצד החרדה הגדולה מפני קדושת המקום ובבחינת "וגילו ברעדה".
רבי יהודה לייב מפאלטישאן, מנכבדי חסידי רוזין וחבר בית דין של עדת החסידים בירושלים, לפני כ-150 שנה, מקדיש בפתח ספרו "שו"ת מהרי"ל" סקירה מקיפה על מנהגי ירושלים, ובכללם הוא מתאר את ביקורו על ציון רשב"י במירון ביום ל"ג בעומר:
"והנה אחינו בני ישראל, אחיי ורעי, אני גם כן זכיתי להיות בל"ג בעומר במירון - -- אין אני יכול להעלות על הכתב גודל השמחה שבשם. אשרי מי שראה זאת --- ומי שבמירון מרגיש בחוש שהשמחה הוא מכוח הרשב"י, שרוצה בזה שיהיה משתה ושמחה בזה היום".
השמחה היתה משתלבת בדמעתם של המתפללים ששימשו בעירבוביה כדמעות של שמחה וחרדת קודש. וכאן נשתמש בלשונו של ר' מנדל רובין, ראש כולל גליציה בירושלים, מתוך "מסע מירון וערי הגליל", בו תיאר את מסעו מירושלים, שנמשך שלושה שבועות להילולא דרשב"י במירון:
"וקול דמעות הבוכים הומים כהמות ים וגליו לא ידמה, אף לא ישווה קול בוכים, אשר ישמע בבתי מדרשות ובבתי כנסיות ביום הכיפורים, קודם "כל נדרי", נגד בכיות ושאגות המון, והדמעות אשר יזלו כמים ניגרים, אז בבית המדרש של רשב"י בצד קברו.
התיאור הזה משתקף בעדות נוספת על ההילולא במירון מפי הרב אברהם רוזניס, המתאר את האירוע באותם ימים ראשונים. "עד אור הבוקר לא נחו ולא שקטו מרוב צהלה ושמחה, ויהי אלה הלכו לנוח ואחרים באו תחתיהם. כל היום ההוא וכל הלילה שאחריו כזה. ולא אעמיס עלי עול כבד להודיעך בפרטות, ולהראותך את המראות השמחות האלה בכל רגע ושעה שונים למיניהם, אר בדרך כלל אומר לך, שמי שלא ראה שמחה זו לא ראה שמחה בימיו. צייר בשכלך ראותך במקום קטן כזה ג' אלפים נפשות, בן פורת יוסף, יהודים.
גם בכתביו של הרב שמואל הורביץ, (צפת תרס"ה – ירושלים תשל"ב) ניתן למצוא את התרוממות הרוח בימים עברו. שמואל היה בן למשפחה חב"דית יחסנית מצפת, שהפך כבר בנעוריו לחסיד ברסלב. לדבריו, כבר באותם ימים היה המקום הקדוש במירון לאתר העלייה לרגל המרכזי בארץ ישראל.
תשומת הלב הציבורית למקום נמתחה על פני כל ימות השנה, היא גאתה במועדים השונים אך בעיקר בימים שאחרי פסח, והגיעה לשיאה כחודש אחריו, בי"ח באייר, ל"ג בעומר, ביום ההילולא.
"ממש המקום זה הוא בחינת למעלה מהמקום, והזמן שם למעלה מהזמן, אשרי הזוכרה לבוא לשם תמיד ומכל שכן בערב ל"ג בעומר ול"ג בעומר", הוא כותב.
"והנה אנוכי גמרתי בדעתי להיות במירון עד חג השבועות, אצל ציון התנא האלוקי ר' שמעון בר יוחאי זיע"א. כי בל"ג בעומר, כשיש העולם הגדול, קשה לעבוד ה' כל כך [...] והעיקר מסוגל במירון, כי שם אויר נוח וזך, והרים וגבעות ונהרות ומדבריות, וחוץ לישוב ומסוגל לעבודת ה', ובפרט שיש שם מערות הרבה וקברות צדיקים.
"והעולה על הכל הוא ציון התנא האלוקי רשב"י זיע"א, ממש אין דוגמתו החיות שמרגישים שם וההתעוררות שיש שם [...] ובפרט בל"ג בעומר. איזה ימים לפני ל"ג בעומר כבר יש אנשים שם במירון שעוסקים בעבודת ה', בתפילה ותהלים ולמוד זוהר, ומזמרים ומרקדים ומשמחים שם, ובפרט בערב ל"ג בעומר. מי ישער גודל החיות שהיו מרגישים בדרך שהלכו למירון רגלי, על יד ההרים וגבעות ומדבריות היפים ומלאים חן, ממש נחשבו לי לפנינים יקרים, והמוח היה מאיר ע"י שהלכו אלה הדרכים.
"ובערב ל"ג בעומר הדרך מלא אנשים נשים וטף, ואחר כך כשהולכים עם הספר תורה, אז בצפת השמחה הגדולה, וגם בכל הדרך השמחה גדולה ועצומה, ובפרט כשמגיעים למירון עם הספר תורה, הולכים מההר הסמוך פסיעה בפסיעה, עם זמר ונגון וריקוד וכל מיני כלי זמר, והעולם הוא גדול ורב מאוד בחצר ובחוץ, וכולם משמחים את עצמם בשמחת התורה, ואף אלו שהם בפנים ועוסקים בתפלה ועבודת ה' יוצאים לקבל את פני הבאים עם ספר התורה ומשמחים עם התורה בכל מיני שמחות וריקודים בכל מיני אופנים.
"ובפנים אצל הציון הקדוש, כבר בימים האחרונים שלפני ל"ג בעומר, ההתעוררות כל כך גדול ורב בלי שעור וערך, וכבר מלא אנשים עוסקים בתפילה ופרישת שיחה והתבודדות ותשובה, ובפרט בערב ל"ג בעומר. מי יהלל, מי ימלל, מי יפאר גודל הבושה וההרהור תשובה וההתעוררות של כל מי שנכנס לפנים אצל הציון הקדוש.
"ובפרט בעת שמביאים הספר תורה, ממש אין התעוררות בעולם, ובושה שבושין בעצמו על שרחוקים מהשם יתברך, ואהבה עד שבוכין מחמת אהבה ותשובה, והדמעות נוזלים מעצמם, אפילו ביום כיפור בעת כל נדרי ונעילה אין ערך להתעוררות שבערב ל"ג בעומר ובל"ג בעומר במירון, וממש מי שלא ראה זאת לא ראה התעוררות מימיו.
"כשמגיע תפלת המנחה של ערב ל"ג בעומר, אז אנחנו חסידי ברסלב מתפללים מנחה, בניגון של המנחה של ערב ראש השנה באומן ובהתעוררות כזה, וכל אחד מלא תשובה והתעוררות ודמעות, ואחר כך תפלת מעריב וספירת העומר אין לשער ולהעריך כלל ההתעוררות והשמחה וכו', וכן כל הלילה של ל"ג בעומר, ויום ל"ג בעומר כל היום, וגם אחרי ל"ג בעומר כשנכנסין בפנים אצל הציון הקדוש מרגישים שם את ההתעוררות לתשובה ממש בלי שעור וערך כלל, אין דוגמתו.
"והקולות והתפילות אינם פוסקים באלו הימים והלילות אף רגע, וכל הזמן הזה בחצר מחוץ לציון הקדוש השמחה והחדוה וההלולא אין לשער ולהעריך כלל, שמחה כזו אין דוגמתה, והכלי זמר מנגנין מיום ערב ל"ג בעומר בצהרים ועוד קודם, עד ליל אחר ל"ג בעומר בלי הפסק רגע. וכן הריקוד אינו נפסק אף רגע ובפרט בעת ההדלקה על הגג אין לשער השמחה, ממש מי שלא ראה השמחה הזו לא ראה שמחה וחיות מימיו [...]
"וגם המקום שם מלומד בנסים למעלה מהטבע, כי כמה נסים ומופתים ראינו בעיננו מלבד מה ששמענו מאבותינו ואבות אבותינו שספרו לנו, ממש המקום זה הוא בחינת למעלה מהמקום, והזמן שם למעלה מהזמן, אשרי הזוכה לבוא לשם תמיד, ומכל שכן בערב ל"ג בעומר ול"ג בעומר.
"בין אשכנזים וספרדים מערביים לא יפרידו, אבל איש באחיו ידבקו. קול יתנו ברוב עוז. אלה מפה דוגלים כאילים ואלה מפה ישירו. אלה ישתו ואלה יספיקו כפיים. מפזזים ומכרכרים בכל עוז. אבק שריפה נחשב לאין. לא ידעתי אל מה אדמה לך, אשווה לנגדך השמחה הגדולה אשר הרגשתי אז בקירות לבבי. דמיתי שכבר בא המשיח לישראל, והנני רואה שמחת בית השואבה בתוככי ירושלים ת"ו. נפלאת המראה אשר בעיני".