מוקי מרחרח מסביב ומחפש לו שאריות מרשמלו או זנבות נקניקייה, ואני מחפשת רמזים.
זה משחק בלשות קבוע. אני בוחנת כל מדורה כבויה, ומנסה לגלות איזה שבט או איזו חבורה חגגה שם. אחרי שאני ממלאת פנקס ברשימות ורמזים, אני מסמנת על מפת היישוב שהדפסתי את אתר המדורה וכותבת של מי היא הייתה. את המפה אני מביאה ליוחאי כדי שיבדוק אם צדקתי. הוא תמיד יודע איפה כל שבט עשה מדורה, כי במשך החודש הוא מתרוצץ כשכולם אוספים עצים ועורך השוואות וחשבונות.
יש שבטים שקל לגלות מה הייתה המדורה שלהם, כי יש להם מקום קבוע. יש קבוצות שאני יודעת לזהות בגלל הרגלים מסוימים, כמו אלו שחשוב להם לדאוג לספסלי ישיבה מסביב, או המדורה של צביקי שתמיד דואג לשולחן שעליו יהיו סלטים.
אבל כל שנה יש גם הפתעות ותעלומות לא ברורות. לדוגמה, לפני כמה שנים חקרתי זמן רב מדורה אחת, כי לא הצלחתי להבין מה בדיוק קרה שם. סימנים של גלגלים צרים היו בכל השטח. נראה היה שסביב המדורה נסעו בפראות המון זוגות אופניים וחרצו שבילים קטנים בעפר. את המדורה הם כיבו עם הרבה מים, אז נשארו גם עקבות ברורים של בוץ על המדרכה ליד שטח המדורה. כך שמתי לב שחריצי הגלגלים הופיעו בזוגות. רשמתי לי את הממצאים ובערב יוחאי אישר את ההשערה שלי. מתברר שהשבט של נועם אירחו במדורה שלהם ילדים נכים, ואלו הגיעו עם כיסאות גלגלים שסודרו סביב המדורה.
כל שנה הלב שלי גם מתכווץ באתרי המדורות שנותרו מלוכלכים. אני יודעת לזהות מי ישבו סביב המדורה לפי הזבל שנשאר. קבוצה אחת באופן קבוע מותירה מגשי אלומיניום משומשים. יש חבורה שסביב למדורה שלהם זרוקות כמויות גדולות של בקבוקי פלסטיק, חלקם גם שרופים ומעלים עשן שחור מתוך שאריות המדורה. יש שבט שאומנם מקפיד להביא שקיות זבל, אבל אחרי שאספו את הפסולת לשקית הם לא טורחים לפנות את האשפה לפח, וחתולי הרחוב מפזרים את הזבל בשטח.
השנה, כשהגעתי למגרש העפר שבו נותרו המזכרות המעציבות והמלוכלכות של אחת הקבוצות, ראיתי שם איש שעומד ומצלם. מוקי רץ, מכשכש בזנב, והתחיל לנבור באחת מערימות האשפה, ואני התבוננתי מרחוק איך האיש סורק את האזור ומנציח בעזרת הטלפון החכם שלו את האשפה מכל זווית אפשרית. כשהאיש הבחין בכלב, הוא הסתובב לעברי ואמר: "אני משער שלא באת לנקות אחרי מה שעשיתם פה אתמול...", הוא אמר בקול חמוץ. רק אחרי שהסברתי לו מה מעשיי, הוא סיפר לי שהוא מתכוון לצלם מדורות שנותרו מלוכלכות ולפרסם את התמונות ברשת החברתית, במטרה לבייש את המלכלכים בפני כל אנשי היישוב. "רק ככה הם ילמדו לנקות אחריהם", הוא אמר.
חשבתי לעצמי שהכעס שלו מוצדק, אבל הצטערתי בשביל הילדים החוגגים. הם לא היו רעים, רק עייפים, לכן הם שכחו לנקות. חבל לבייש אותם, בעיקר בימי ספירת העומר שבהם צריך להרבות באהבת חינם. "חכה!", אמרתי לו, "אם אבטיח לך שעד הערב הילדים שהיו פה ולכלכו יחזרו לנקות את השטח, תוותר על פרסום התמונות?". האיש הנהן בעיניים מכווצות. בן רגע הוצאתי את פנקס הבלשות שלי. ידעתי איזה שבט ואיזו חבורה חגגה בכל אחד מהאתרים. עכשיו רק אגייס את יוחאי שיעזור לי להתקשר למדריך או לאחראי של כל קבוצה. יחד נדאג שלא תתחיל פה שריפה.