לאחר אסון הערבה הנורא, אנחנו חייבים לעצור ולהרהר שנית במרוץ המטורף לשילוב נשים בתפקידי לחימה בצה"ל.
להלכה ולמעשה עברנו מזמן את השילוב, אנחנו בעיצומו של המיזוג בין המינים והדבר פשוט נוגד את הטבע האנושי. יש הבדל בין המינים וחייבת להיות הפרדה בנסיבות מיוחדות ובתנאים מסוימים. שוויון אינו מיזוג ושילוב אינו מחייב לפעול נגד הטבע.
בג"ץ אליס מילר, שפתח את הדיון על שילוב נשים בתפקידי לחימה, הוכיח קוצר ראות. אין הטענה הזאת מפחיתה כהוא זה מערכן של נשים במערך הלוחם, אבל בבואנו לדון בכך אנחנו חייבים לקחת בחשבון את חולשתן הפיזית של נשים לעומת הגברים. זהו נתון מולד, טבעי, שאי אפשר לבטלו בשם הנאורות המערבית. נשים חלשות יותר מבחינה פיזית! העובדה המצמררת שבאסון נהרגו תשע בנות ורק בן אחד אומרת דרשני ותובעת לדרוש אותה.
כשהמים הזדונים איימו על הנערים והנערות, נדרש היה כוח רב לרוץ ולטפס ולהיאחז במה שאפשר היה להיאחז. לבנים היה יותר כוח פיזי בצרה הצרורה הזאת, לבנות אין ולא יכול להיות להן כוח פיזי שכזה. הן נגררו ונחבטו בסלעים ולא היה להן כל סיכוי להיחלץ. שני הבנים הפצועים שנחלצו נגררו ונחבטו אף הם, אבל כוחם הפיזי עמד להם. האסון הזה העלה לראש הפירמידה את חשיבותו של הכוח הפיזי בעת צרה.
שדה הקרב מזמן אירועים קשים שבהם נדרש כוח פיזי רב. סיכון בנות שלא באשמתן בשם השוויון בין המינים גובל בחוסר אחריות ממש. יש בצה"ל מספיק תפקידים שמתאימים לבנות וחייבת להיות הבחנה בין המינים, כפי שהיא קיימת בספורט. אין קבוצות כדורגל וכדורסל מעורבות. אין תחרות בין גבר לאישה בזירת האיגרוף או הג'ודו. הגברים רצים מהר יותר, קופצים רחוק יותר וגבוה יותר. זהו הטבע.
האסון הזה צריך להיות נקודת מפנה בדרך החשיבה התועה. ולא דיברנו עוד על מפגש פנים אל פנים של לוחמת מול לוחם-אויב גבר ולא העלינו את סוגיית השבי של בנות במרתפי הצבא הסורי. הכוח הפיזי לבדו צריך להכריע ולבטל לגמרי גיוס נשים לתפקידים שיש בהם סיכוי רב יותר לגברים להתמודד מול הסכנות. לא לחינם העניקו בצבא חשיבות רבה למילה "מיון" והוסיפו אותה למילה "קליטה".
יש לקוות שבעקבות האסון הזה יקבעו שילוט מאיר עיניים ומזהיר בכל הנחלים המועדים לשיטפונות. אבל צה"ל צריך להסיק מסקנות שיקדימו רעה עתידית. בתחבולות עושים מלחמות וסוף מעשה במחשבה תחילה. הצבא, לפני הכול, הוא כוח.