שתי דמויות ענק מתבוננות למראה האבנים שנשחקות ונחקקות על ידי טיפות המים שזורמות עליהן ללא הרף. הדמות הראשונה היא איוב, ותגובתו המיידית מזועזעת: "אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ ותקוות אנוש האבדת" (איוב יד, יט). איוב סבור שאין תקווה ואין סיכוי לאדם כנגד כוחות הטבע, והוא יאבד ויכלה כאבן שמתפוררת מפני המים הזורמים עליה. אם האבן אינה עומדת בפני כוחות הטבע, קל וחומר האדם.
לאותו מחזה נקלע לאחר שנים רבות רבי עקיבא בעת שהיה רועה צאן וחי בטבע, אולם מסקנתו הייתה שונה. רוח של תקוה הייתה עמו. רבי עקיבא העדיף ללמוד מהשפעת המים על חקיקת הסלע ולהתחיל מהלך חדש בחיים - ללמוד תורה מראשיתה, ובהתמדה מלאה להגיע אל רום הפסגה הרוחנית.
בעוד שאיוב הביט על האבן הנשחקת, ששחיקתה גרמה לו לייאוש, רבי עקיבא הביט דווקא על כוחם של המים, שהצליחו בהתמדה לחקוק צורה באבן. רבי עקיבא הבין שזמן והתמדה יצליחו לשנות עובדות, בדיוק כמו המים הזורמים שמשאירים על האבן סימני שחיקה. בתחילה הטיפות היורדות על האבן אינן משנות את מצבה. אולם לאחר כמה רבבות או מיליוני טיפות, פתאום מגיעה טיפה אחת ונוצר חור באבן, נוצר חלל. אז מתברר למפרע, שכל הטיפות הקודמות, שלמראית עין לא עשו ולא כלום, הצליחו לרכך את האבן. זה מה שגרם לרבי עקיבא ללכת לבית המדרש ולהתמיד בלימוד התורה עד אשר תיחקק בליבו. מרבי עקיבא אנו למדים שאסור להתייאש, שכן גדול כוח ההתמדה.
זהירות במקום יהירות
בשבוע שעבר ירדה עלטה לעולם. ייאוש, ליקוי מאורות לשמע הבשורה הנוראית של עשרה פרחים שנסחפו במים הגועשים, כדברי איוב: "ואולם הר נופל ייבול וצור יעתק ממקומו אבנים שחקו מים תשטוף ספיחיה עפר ארץ ותקוות אנוש האבדת".
סלעים נופלים, עצים נעקרים, ובתוך השיטפון גם פרחים ממכינת בני ציון. בל"ג בעומר הם קמו מהשבעה. בו ביום שפסקו תלמידי רבי עקיבא למות.
תחושות הייאוש שלטו השבוע, ייאוש הדומה לייאושו של איוב שעומד אל מול איתני הטבע בחוסר אונים מוחלט. רבים עוסקים בשאלה איך ולמה זה קרה. התחקיר הוא חשוב, אך מרגע זה מה שחשוב הוא ללכת בדרכו של רבי עקיבא ולהתבונן לא על האבן הנשחקת, אלא על המים הזורמים טיפה ועוד טיפה.
אפשר לחפש את האשמים ולחזור לשגרה. ככל הנראה הנהלת המכינה שגתה באופן חמור, ושמא תוטל אחריות גם על משרד החינוך ותישאל השאלה הכיצד אין נהלים מסודרים לאישור טיולים של מכינות קדם צבאיות.
אם בכך תסתיים הפרשה, הרי שנכשלנו. אם לרגע לא נחשוב שהאסון הנוראי תובע מאיתנו חשבון נפש נוקב, זה יהיה כישלון. זה יכול לקרות לכל אחד מאיתנו. אם בארזים נפלה שלהבת, דהיינו ראשי המכינה שהם משכמם ומעלה, שפעלו ככל הנראה בהחלטה מהירה ולא אחראית שתוצאותיה היו הרסניות, הרי שזה יכול להיות גם במשמרת שלנו. זה יכול להיות בנסיעה שגרתית בזמן עקיפת רכב בצורה בלתי אחראית; או בשעה שמארגנים מדורה לל"ג בעומר ולא מלווים את הילדים כראוי בשעת ההדלקה והכיבוי; או בשעה שעוזבים את הרכב ולא מתבוננים לרגע אם נשאר בו תינוק; או בשעה של בילוי משפחתי בים לאחר שאין שירותי הצלה ונכנסים למים, כי מה כבר יכול להיות.
האסון הנורא הוא ליקוי מאורות שנובע מרגע של יהירות, רגע של "יהיה בסדר" שמגיע מתוך שלוות נפש, ובאמת בהרבה מקרים גם לא קורה כלום. אבל אסון אחד הופך את כל התמונה, הורס משפחות ופוגע אנושות במפעל חיים. מרגע זה כל החברה כולה נדרשת לשידוד מערכות, ואנחנו חייבים לקבל על עצמנו עוד מידה של זהירות ואחריות. נלמד מרבי עקיבא לא לשקוע בייאוש לנוכח האבן הנשחקת, אלא להבין שתהליכים נרקמים מצעדים קטנים של כל אחד מאיתנו. אם כל אחד יתרום טיפה, נוכל להביא לכך שהחברה הישראלית תהיה אחראית יותר. ביד כל אחד יש את היכולת לעצב חברה זהירה יותר ושקולה יותר, בדיוק כפי שרבבות טיפות מים יכולות לעצב את הסלע.
הרב מאיר נהוראי הוא רב המושב משואות יצחק ויו"ר ארגון 'בית הלל'