כל מי שנוסע להדלקה במירון בל"ג בעומר מספר על חוויה רוחנית עצומה. ריקודים של דביקות, התעלות, תפילה.
במרכז עומד האדמו"ר, ובכוונות עילאיות שופך את השמן, מדליק, ולאחר מכן שר ורוקד כשכל הקהל העצום נסחף אחריו.
לראות מאות אלפי יהודים עולים לרגל, רוקדים ושמחים – זה לא מראה שרואים בכל יום.
ועכשיו, בואו נעשה תרגיל מחשבתי. דמיינו לעצמכם את אירוע ההדלקה (אפשר גם לחפש ביוטיוב "הדלקה במירון"), החליפו את מירון בהר הבית, את האדמו"ר בכהן, ואת האש במזבח. ומה יצא? כך בדיוק נראית העליה לרגל. מי שרוצה לחוות מעט מההרגשה של עלייה לרגל למקדש בשלושה רגלים שיבוא למירון. מעין העולם הבא.
אם כך, אז מה הבעיה בזה? הבעיה היא שכאשר יש לנו תחליפים אנו נוטים לשכוח שהם תחליפים והופכים אותם לעיקר.
לכל דבר טוב יש תחליף, ומסתבר שאפילו לבית המקדש ולעליה לרגל. עולים לרגל למירון, לאומן או למערת המכפלה, ומרגישים התעלות. עליה לרגל לקברי צדיקים היא דבר חשוב ויפה, אבל בכל זה שוכחים שעלינו לעלות לרגל למקומו של הקב"ה בעצמו. לא אל שליחיו הצדיקים, אלא אל ביתו שלו.
יש תחושה עילאית בהגעה למקום מקודש, ולא רק לצפות בו מרחוק. ההתאחדות עם רשב"י בעליה למירון מביאה אותנו לחיבור גדול, מכיוון שאנחנו עשויים גוף חומרי וקשה להסתפק רק בעניינים מופשטים. איננו מסתפקים בלימוד תורתו והנהגותיו – אנחנו רוצים אותו! לשם כך ציווה אותנו ה' שלא נסתפק בעבודתו בתפילה מרחוק, או רק נלך אחר מידותיו, אלא נעלה ברגלינו אל מקומו, אל ביתו שבהר המוריה.
מי יתן ונזכה שכל מאות אלפי האנשים העולים למירון לקברו של רשב"י, לקחת חלק בהדלקה, יכוונו עצמם למקומו של האל האחד ויעלו בהמוניהם לראות את ההדלקה על המזבח בהר המוריה.
ברגע שזה יקרה, וייכספו ישראל אל המקדש בתכלית הכוסף, מיד הוא יבנה.
כותב המאמר: מוסמך לרבנות וכותב עבודת דוקטורט בנושא "המקדש בהגות הרב קוק"