אבנים, חזיזים ובקבוקי זכוכית נזרקו בתום המשחק לעבר שחקני הפועל טבריה והשוטרים שהיו במקום. כיסאות נשברו והושלכו לכל עבר, ומפקד המחוז אף נפצע מבקבוק שפגע בו. "ילד בן עשר ביקש עזרה, בכה ורעד לי בידיים", סיפר לאחר האירועים עידן ויצמן, שחקנה של הפועל טבריה.
קשה לראות את האירועים במגרש באום אל-פאחם במנותק ממה שקורה היום בחברה הערבית. בחברה שבה חוגגים חתונות בירי, עורכים נסיעות מסכנות חיים עם נשקים שלופים בכבישי הדרום, מבצעים רצח על כבוד המשפחה, חברה שבה בכל בית יש נשק, שלרוב הוא לא חוקי, שההפגנות שהם מקיימים לא מבוססות על מודלים דמוקרטיים אלא על הפרות סדר אלימות, היא חברה שתסקול באבנים וחזיזים שחקני קבוצה יריבה רק מפני שהם ניצחו אותם על המגרש.
האכיפה של החוק בחברה הערבית נמוכה במיוחד, ואולי כאן מתחילה הבעיה. אנחנו נזכרים להתעסק בבעיית הנשק בחברה הערבית רק ברגע שבו זה מתחיל לסכן אותנו, אבל אז זה מאוחר מדי. לו מדינת ישראל הייתה אוכפת את חוקיה על החברה הערבית, ההפקרות הזאת לא הייתה מתרחשת.