אני גרה ביישוב קטן ופסטורלי בשומרון ואני כמעט ולא נזקקת לצאת ממנו.
במרחק של חמש דקות מהבית יש את כל מה שצריך האדם הסביר: ספרייה ובנק, בתי ספר ודואר, פיצרייה (אפילו שתיים), חנויות בגדים ונעליים, גני שעשועים וקופת חולים. בזמן האחרון המרכז המסחרי אפילו השתדרג עם לוקסוסים כמו חנות לחיות מחמד, יינות ומשחקי קופסה.
גם התלונות משודרגות: אירועי יום העצמאות לא עמדו בציפיות, סביבת הפחים לא מספיק מסודרת וכו' וכו'. אני, באופן אישי, הייתי שמחה אם מישהו היה מטפל במאות שפני הסלע שמשתלטים לנו על מרחב המחיה. תמיד אפשר לשפר. אבל בסך הכול, כשאני מסתכלת על המכלול, המסקנה המתבקשת היא שאנחנו פשוט מפונקים.
השבוע נחגוג את שחרור ירושלים (או לפחות הדתיים הלאומיים יחגגו), אך יחד איתה שוחררו חברון ויריחו, כפר עציון והשומרון. ד"ר חיים סיימונס, תושב קריית ארבע (ובגילוי נאות: קרוב משפחה רחוק שלי), היה אחד ממתנחלי בית הממשל בחברון. הוא העלה על הכתב זיכרונות וחוויות מהתקופה, וספרו פתח לי חלון לחייהם של המתיישבים הראשונים, חדורי האידיאולוגיה, שחיו במקום שלוש שנים תמימות.
בסופו של יום, האידיאלים הגדולים מתפרטים לחיי השגרה הפשוטים. איך, למשל, מגיעים לבית הממשל בשנת 68', כשלרובם המוחלט של המתיישבים אין רכב? באוטובוסים ערביים בתת תנאים, במוניות ערביות בלירה וחצי או בטרמפים? מספר המשפחות שחיו בבית הממשל עלה על מספר הדירות שהיו במקום, וכך כל משפחה, עם ילדים או בלי, קיבלה חדר בודד. לפחות בכל דירה הייתה מקלחת - אבל רק משפחה אחת זכתה בלוקסוס של מים חמים. בית הספר שכן בחדר הנוסף בדירתה של המורה.
תוך כדי הניסיון לבנות חיים נורמליים בתנאים צפופים ולקדם את המקום, המתנחלים המשיכו להילחם על העקרונות שלהם: על זכותם של היהודים להתפלל במערת המכפלה, ועל בניית שכונה ליהודים, הלוא היא קריית ארבע. בתוך שלוש שנים בלבד הקריה עם 250 הדירות שבה כבר הפכה לעובדה מוגמרת. כיום יושבים בה אלפים רבים של תושבים, ויש בה הכול, בדיוק כמו ביישוב שלי.
כמו ד"ר סיימונס היו עוד. הם לא היו רבים, אנשי האמונה והמעשה המופלאים הללו, והם נלחמו בציפורניים כדי להשיג הישג אחד קטן, ועוד אחד. אז ממקום מושבי על הרי השומרון הירוקים, תודה לכולכם. תודה שהתנעתם את המנוע והפכתם הר טרשים לגן פורח. תודה שאפשרתם לי, ולעוד מאות אלפים, להתברגן כאן בנחת ולהתלונן על חגיגות יום העצמאות.
ואם כבר אידיאליסטים
חמישים שנה חלפו, ואני מביטה ימינה ושמאלה כדי למצוא את החלוצים של הדור הבא. בציבור שלנו אפשר לראות אותם די בקלות: במערכת החינוך, בצבא, בעולם הישיבות, בנוער שמתנדב בהמוניו, בגרעינים התורניים וגם בהתיישבות, שם עדיין לא הגענו למנוחה ולנחלה, בתקשורת ובעולם התרבות היהודי המתפתח.
אבל מה עם שאר עם ישראל? צר לי לומר שהתמונה של הנוער הכללי שמצטיירת מרפרוף קל באמצעי התקשורת, לא מחמיאה במיוחד. נדמה שהתרבות האופפת מגיעה מדי מהדורת חדשות לשיאי שפל חדשים, ואם נדבר רק על נהנתנות וריקנות, דיינו.
ואז הקב"ה מדליק פתאום זרקור. זרקור של דין ושל אסון נורא ששובר לכולנו את הלב. חבורה שלמה של נערות ונער שנסחפים במים העכורים ומותירים מדינה בוכייה. ומכל מה שנכתב ונאמר כאן בשבוע שעבר, לא מצאתי התייחסות לעובדה אחת: פתאום נגלה אלינו נוער חילוני אחר. לי אישית יצא להכיר מישהי שהולכת למכינה, אבל אני לא יודעת כמה מקוראי העיתון הזה מכירים את מפעל המכינות החילוניות ואת בני הנוער שנאבקים על מקומות הכניסה אליהן. הנערה ששוחחתי איתה סיפרה לי על שנה מאתגרת שכל כולה נתינה וערכים. על הטיולים, ההתנדבות, הלמידה המגוונת, העצמאות והמנהיגות שמנהלי המכינה מחדירים בחבר'ה הצעירים האלה. ועוד לא דיברנו על הש"ש - אלה שעושים עוד שנת שירות לקהילה לפני שהם מתגייסים לשלוש שנות צבא.
אז נכון, לא כולם כאלה. גם אצלנו לא, אגב. ונכון, לא בטוח שנוכל לחתום על מאה אחוזים מהערכים שמונחלים לנערים ולנערות האלה, אבל אפשר בהחלט לשמוח. מתברר שלמרות הרעש הציני, הרדוד והפוסט-ציוני העולה מהמדיה, יש בקרבנו גם צעירים מקסימים, ציוניים וערכיים, שרוצים לבנות מדינה טובה יותר.
שלושים שנות תקשורת עוינת
ולעניין אחר לגמרי: ראיתם את הסדרה 'שלושים שנות נתניהו' של 'כאן'? מה דעתכם, לאיזו מפלגה מצביעים כותבי הסדרה ועורכיה? אני די בטוחה שאני יכולה לנחש לאיזו מפלגה הם לא מצביעים. בעברי למדתי קולנוע, מה שנותן לי קצת יותר מודעות לשטיקים ולטריקים, ולדעתי, יוצרי הסדרה רחוקים מלהיות מעריצים של ראש ממשלתנו.
האמת היא שגם אני לא מעריצה שלו, למרות שאני מאוד מעריכה את הישגיו ויכולותיו, והסדרה עזרה לי להבין את הסיבות לכך. אך היא גם עזרה לי לראות את עוצמת הרדיפה התקשורתית, שלא פוסקת כבר שנים. את פרשיות הסיגרים והעובדים של שרה שמלווים את "משפחת המלוכה" כמעט מאז ומתמיד. הנה ביבי ושרה, צעירים ויפים, מגיבים על עוד האשמות נגדם, והנה הם היום. אין חדש תחת השמש. וגם הסדרה עצמה, למרות שהיא מאוזנת, לכאורה, ומראיינת מתנגדים יחד עם מעריצים, גם היא חלק מהמגמה. רק תגבירו קצת את הסאונד, ושימו לב לצליל הנמוך, המאיים, שמלווה במעומעם את חלק מנאומיו ומעשיו של נתניהו. מישהו רוצה ליצור אצלנו תחושה של סרט אימה, וכדאי שנהיה מודעים לכך.
לתגובות: eramati@gmail.com