הסבר פניך לכלה

רשמית, נפתחה עונת החתונות. השבוע ההזמנה הראשונה הגיעה הביתה.

האמת היא שאני מתרגשת מהחתונה הזאת. אפילו דיסני לא היה יכול להמציא סיפור כזה מתוק וקדוש. החתן והכלה למדו באותו בית ספר יסודי, בית הספר של ילדיי. החתן המשיך לישיבה, הכלה לסמינר. כל ההקדמה הזאת הייתה ספתח, רק כדי לחזור ולהיפגש שוב. הפעם לא בהפסקות במגרש הגדול, אלא בשידוכין. שנים שהמשפחות יושבות זו לצד זו בבית הכנסת, מבלי לדעת שיום אחד הם יהפכו למשפחה אחת, שיושבת יחד בבית הכנסת. מתיקות ה' יתברך במלוא תפארתה.

אבל אני חייבת להיות כנה. לא מכל ההזמנות אני עומדת להתרגש. לא כולם יודעים את זה, ויש מי שטועה לחשוב שאני בן אדם סימפטי. אבל לצערי אני לא ממש. אני לא יודעת אם זה חוסר היכולת שלי לזכור פרצופים ושמות, דבר שללא ספק מקשה על אינטראקציה חברתית, או שאולי חוסר הנחמדות החברתית שלי נולד אחרי מאות ראיונות בשעות הלילה המאוחרות, או בשעות הבוקר המוקדמות, שבהם הייתי צריכה להנהן בחיוך ולהראות התעניינות במפורסמים שנוטים לחזור על אותו סיפור אי אילו פעמים. מיציתי. בכל מקרה, כשהחברות שלי צועקות "אנטיפטית", אני מסתובבת לראות מי קראה לי.

עונת החתונות מציבה אותי מול דילמות לא פשוטות. עוד לא החלטתי מה יותר קשה, כשמזמינים אותנו לאירוע עם הילדים, שזה אומר לקלח את כולם, להלביש, לשכנע אותם לא להירדם בחזור, ואז בבוקר לריב כשהם לא מצליחים לגרד את עצמם מהמיטה. או שאולי זה יותר קשה כשהילדים לא מוזמנים, וצריך לקלח ולהכין אותם לבייביסיטר, או יותר נכון סבא וסבתא, רק כדי לגלות כשאנחנו חוזרים, שהם עדיין באמצע המסיבה. שני המקרים מסתיימים בשליפת ילדים מרוטים מהמיטה ובצעקות "אתם מאחרים". שונאת את הצעקות האלה.

אי לכך ובהתאם לזאת, החלטתי שהכלל הוא כזה: חתונה שאני אבכה מהתרגשות בחופה כי הזוג או הוריו יקרים לי - אני הולכת. חתונה שמזמינים אותי מחמת הנימוס - אני שולחת את בעלי המנומס, אוהב האדם וההרבה יותר חביב ממני. שיחיה. מזל שב‑15 שנים האחרונות אני או בהיריון או עם תינוק או מניקה, או כולם יחד. זה נותן לי אליבי די מושלם להברזה.

בין רבנות לתיירות

השבוע קראתי מאמר על כל מיני סידורי חתונה חדשים. חתונה שוויונית, חתונה אלטרנטיבית, חתונה אזרחית. במילים אחרות - לא שוברים את הכוס, כן שוברים את המנהגים היהודיים. מכיוון שהמאמר היה כתוב בעיתון של מאמינים בני מאמינים, הטון הזכיר קצת את המנון אלטלנה: "הם לא ישברו אותנו". וכן, כצאצאית ממושמעת למשפחה הלוחמת, אני מזמזמת את הלחן מתוך שינה. המסקנה בגדול הייתה "אל דאגה, מרבית הצעירים עדיין בוחרים בטקס המסורתי למרות הניסיונות של אותם ארגונים שוויוניסטים רפורמים נאלחים". כאן אני חייבת לקלקל את המסיבה, ואני כלל לא מתכוונת להתנצח עם נתונים סטטיסטיים. אני מתכוונת לרוח. הם כן שברו אותנו, ואני לא מתכוונת לארגונים הללו.

כשבעלי הציע לי נישואין, אי שם במילניום הקודם, לא שאלנו את עצמנו אם לערוך חופה כדת משה וישראל או לא. ברור שכן. לא באמת כי רצינו או כי ידענו את עומק הרוחניות שבדבר, פשוט כי ככה עשו. מתוך כבוד לסבא וסבתא. אבל לקח לי הרבה זמן לנשום עמוק ולהסכים ללכת לרבנות כדי לפתוח תיק. בערך אותו זמן שלוקח לי להתכונן רגשית לבדיקות דם, שמהן יש לי טראומת ילדות. בראייה לאחור, אני עדיין מעדיפה בדיקות דם.

אחרי כל הדחיות הללו, יצא שעלינו במדרגות הרבנות באחד מימי החמסין הגועליים של תחילת הקיץ. טעות מספר אחת, בהתחשב בעובדה שמזגנים לא היו הצד החזק של המקום. אחרי שטורטרנו בין כמה פקידים לא מסבירי פנים, הפנו אותנו להדרכת כלות. מה זה? אני אומר לכם מה זה אמור להיות. זו אמורה להיות שיחה כיפית עם אישה מקסימה. שיחה שתרגש את הכלה הצעירה לקראת החיבור הנשמתי שלה עם בעלה לעתיד והיושב במרומים. זו אמורה להיות שיחה מתוך בחירה, לא מתוך כפייה. למה? כי זו זכות. זכות להתחיל ולהבין מה זו זוגיות, מה זה לחיות בשיתוף ובאינטימיות.

במקום זה הושיבו אותי מול מישהי שאני בטוחה שהיא צדיקת על חלל, אבל צו"לניקים לא באים טוב לחילונים. בכנות, אני יכולה לומר שמדריכת הכלות עיכבה בכמה שנים את החזרה שלי בתשובה, או לפחות נתנה פלומבה לסטריאוטיפים ולדעות הקדומות שכבר היו לי על דוסים. עם כל האמונה והלימוד שעשיתי בנושא עד היום, אני יכולה לומר שהיא הנגישה את הנושא על הפנים, כולל כמה משפטים מקוממים ומרחיקי גאולה. אחרי זה העבירו אותי לצדיקה אחרת, שהסבירה לי כמה זה חשוב ונהדר לשמור כשרות ולהדליק נרות שבת. הדם שלי רתח. מה זה קשור לחתונה? בראש שלי דאז - כלום. היא המשיכה והטיפה, אני המשכתי להתעצבן. תפסתי את הכיסא כדי לא לצרוח עליה. אחרי כמה שעות, יצאנו משם. הדלקתי את המזגן באוטו והוריתי לבעלי לעתיד, מה שכבר לא הייתי בטוחה שאני רוצה בכלל אחרי שתי הצדיקות, לא לדבר איתי ולא לגעת בי. נקודה. בכל פעם שהוא ניסה להרגיע אותי, צרחתי עליו שלא כדאי לו. אחלה שיעור בשלום בית הן העבירו לי.

בכנות אני יכולה לומר, אם היום הייתי יוצאת מהרבנות אחרי אותה התנסות איומה, סביר להניח שהייתי מחפשת בגוגל "חתונה אלטרנטיבית". אז אולי הגיע הזמן לצאת מהזחיחות ומהאמונה שהאמת תנצח. אולי הגיע הזמן שהרבנות תחליט שהיא פחות ביטוח לאומי ויותר משרד התיירות, ותאמץ את המוטו "הסבר פניך לכלה".

עוגת גבינת שמנת ושוקולד

המתכון המקורי של העוגה המעולה הזאת היה של דודתי קרן קרמרמן ז"ל. הוא הגיע לידיה של נורית חברתי, שחייה קודמים. היא לקחה את הרעיון והפכה אותו לפשוט. במתכון המקורי הקלתית עשויה מעוגת שוקולד מפוררת. אז אם זה הקטע שלכם - תפדלו. אם לא, תעשו כמוני ותטחנו ביסקוויטים.

לקלתית:

שרוול של פתיבר שוקולד / 100 גרם חמאה מומסת

למילוי:

3 חבילות שוקולד מריר מומס / 500 גרם גבינה לבנה 9% / 250 גרם גבינת שמנת / 3 ביצים / 1/2 כוס סוכר / כפית תמצית וניל / 1 גביע שמנת חמוצה 15% / תבנית קפיצית קוטר 26

אופן ההכנה:

טוחנים את הביסקוויטים במעבד מזון / מערבבים את החמאה והביסקוויטים / מהדקים בתבנית את בצק הביסקוויטים על תחתית התבנית ועל הקירות שלה / מערבבים יחד במוט בלנדר או במקצף ידני את הגבינות, השוקולד, תמצית הווניל, הסוכר והביצים. מוסיפים את השמנת החמוצה, מערבבים היטב ושופכים לתוך הקלתית / אופים כשעה בתנור מחומם מראש ל‑150 מעלות / העוגה תצא מרקדת מהתנור. יש להכניס אותה למקרר להתייצבות 24 שעות לפני ההגשה.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com