כוח הדמיון

הספרות וסרטי הפנטזיה אינם סתם סיפורי הבלים, אלא משלים ודימויים שנועדו לבטא רעיונות נשגבים בשפה ציורית

ד"ר משה רט , כ"ה באייר תשע"ח

כוח הדמיון                  -ערוץ 7
הרב ד"ר משה רט
צילום: באדיבות המצולם

הפילוסוף אלסדייר מקינטאייר, בספרו "מעבר למידה הטובה", כתב שלהאמין בדברים כמו זכויות אדם שקול ללהאמין בחדי-קרן ומכשפות: אי אפשר להוכיח את קיומן, וכל ניסיון לבסס את האמונה בהם נידון לכישלון. זכויות אדם הרי אינן מהוות חלק מהטבע. אי אפשר לצפות בהן או למדוד אותן בכלים מדעיים כלשהם. כל זה לא מפריע כמובן לאנשים רבים, ביניהם רציונליסטים ואף אתאיסטים גמורים, להאמין ברצינות גמורה בקיומן של זכויות אדם, לחיות את חייהם לפיהן, ואף לדרוש מאחרים לעשות זאת ולכפות עליהם להתנהג בהתאם. אותם אנשים עצמם מלגלגים פעמים רבות על הדתיים, המאמינים לדבריהם ב"חבר דמיוני", בעוד הם עצמם מאמינים בישויות מופשטות ודמיוניות לא פחות, ולא רק מאמינים אלא מוכנים לצאת למלחמות בשמם.

אפשר לראות בכך ביקורת על המוסר החילוני, היוצר לעצמו אשליות ומשכנע את עצמו להאמין בהן כדי לבסס לעצמו תשתית מוסרית כלשהי בעולמו החומרי והמנוכר. אולם לחילופין, אפשר לראות זאת לא כביקורת על המוסר - אלא כראיה לכוחו וחשיבותו של הדמיון.

אנו חיים בתקופה שבה עולם הדמיון נהנה מפריחה שלא הייתה כמוה בכל ההיסטוריה האנושית. ספרים, סרטים, משחקי מחשב ושלל יצירות נוספות, מרחיבות את גבולותיה של ממלכת הפנטזיה מדי יום ביומו. היא כבר איננה נחלתם של ילדים קטנים או "חנונים" בלבד. גם אנשים מבוגרים ורציניים נהנים ללא בושה מגיחות קצרות או ארוכות לעולמות דמיון שונים, וספרות מחקר שלמה, כנסים וימי עיון עוסקים בכובד ראש בניתוחם ובבירור הרעיונות המופיעים בהם. האנציקלופדיות המקוונות למיניהן מכילות ערכים ודפי מידע מסודרים על עולמות הדמיון ותושביהם: סופרמן ובאטמן שוכנים שם אחר כבוד לצדם של צ'רצ'יל ורוזוולט, ובנות-ים זוכות לערך מפורט לא פחות מדולפינים. דמויות בדיוניות שונות נחשבות לגיבורי תרבות, שאין מי שלא מכיר את עלילותיהם ואמרות השפר שלהם.

ועולמות הדמיון הללו אינם רק מקום מפלט והסחת דעת מהמציאות הרגילה. אנחנו יודעים עד כמה אנשים רבים מתייחסים ברצינות לסיפורים, לעולמות ולדמויות שבהם, ומושפעים מהם עמוקות. סיפורים יכולים להעניק לאדם השראה שתשנה את חייו, דעותיו והשקפתו. הם יכולים לפקוח את עיניו לראות את העולם מנקודות מבט שונות. הם יכולים לעורר בו את כל סוגי הרגשות - אהבה, שנאה, צחוק, כעס, עצב. כמה אנשים עצרו את נשימתם מחשש לגורלן של הדמויות האהובות עליהן, הזילו דמעה כאשר הללו מתו, או התרגשו איתן בשעת חתונתן?

מן הראוי להכיר אפוא בכך שעולם הדמיון מהווה מציאות כשלעצמה. מציאות שטיבה וחוקיה שונים אמנם מאלה של העולם הרגיל, אבל מציאות אף על פי כן. כאשר אנו שואלים את עצמנו האם משהו קיים, התשובה לכך צריכה להינתן לפי מידת השפעתו על עולמנו. רק מטריאליסטים-אמפיריציסטים מתעקשים לצמצם את הקיום לד' אמותיו של החומר, שמהותו שלו מעורפלת ושנויה במחלוקת. אנשים רחבי דעת יותר מכירים בכך שגם דברים שאינם חומריים יכולים להיות אמיתיים: דברים כמו רעיונות, אידיאות, מושגים וישויות רוחניות. מכיוון שהללו יכולים להשפיע על חיינו ועולמנו לא פחות מעצמים חומריים, ולפעמים גם הרבה יותר, הרי שמוצדק בהחלט לראות אותם כקיימים.

מונומיתוס

ג'וזף קמפבל היה אחד מגדולי חוקרי המיתוסים במאה ה-20. לרעיונותיו הייתה השפעה ניכרת בתחום הקולנוע והתרבות הפופולרית (בין היתר לקח ממנו ג'ורג' לוקאס את ההשראה לסרטי "מלחמת הכוכבים"). הוא האמין באחדות הנפשית של האנושות, וטען שקיימת מציאות טרנסצנדנטית נצחית מעבר לעולם התופעות, שמזרימה בקביעות את האנרגיות שלה לתוך העולם הזמני, המוגבל ומלא הסבל שבו אנו חיים. לדבריו, האנושות כולה לוקחת חלק במאמץ להפוך את עולמנו ל"שקוף" לאותה טרנסצנדנטיות, על ידי הצבעה על השפעותיה והתהליכים המתרחשים בה. כדי לבצע משימה זו, חייבים לדבר על דברים שהתקיימו לפני המילים ומעבר להן. זאת ניתן לעשות רק באמצעות מטאפורות, המתבטאות במיתוסים. אותן מטאפורות הן הצהרות המצביעות מעבר לעצמן, אל תוך המציאות הטרנסצנדנטית.

קמפבל האמין ב"מונומיתוס" - בכך שכל המיתוסים השונים זהים בבסיסם, ומתארים למעשה מציאות אחת או רעיון אחד, שהתנפץ והתפצל לצורות שונות בהתאם למבנים החברתיים וללחצים הסביבתיים שהשפיעו על התרבויות שפירשו אותו. אולם המבנה הבסיסי עצמו נותר ללא שינוי, וניתן לזהות בכל המיתוסים השונים את מאפייניו, כמו מסעו של הגיבור, קבלת עזרה על-טבעית, התפייסות עם האל או האב, השיבה הביתה וכן הלאה. מאפיינים אלה, כמו גם הסמלים המופיעים במהלך הסיפור, מספקים את המטאפורות הדרושות כדי לבטא את האמיתות הרוחניות שהסיפור רוצה להעביר. לדבריו, התפקיד העיקרי של המיתוסים הוא לעורר תחושה של יראת כבוד אל מול המסתורין המוחלט של ההוויה - אותה מציאות טרנסצנדנטית, שלא ניתן לתפוס ישירות באמצעות מילים או תמונות. הסמלים והמטאפורות המיתיים נועדו להצביע על אותה מציאות, ולאפשר לאדם לקחת בה חלק ולחוות אותה באמצעות טקסים שונים.

גישתו של קמפבל מציגה באור חדש את היחס לסיפורי הפנטזיה, האגדות והמעשיות למיניהן. לא מדובר בסתם סיפורי הבלים שנועדו לשעשע ילדים או להעביר את הזמן, אלא במשלים ודימויים שנועדו לבטא רעיונות נשגבים בשפה ציורית. ואכן, כך אמר בפירוש רבי נחמן מברסלב: "בסיפורי המעשיות שהעולם מספרים יש בהם נסתרות הרבה ודברים גבוהים מאוד, אך שנתקלקלו המעשיות כי חסר מהם הרבה וגם נתבלבלו, ואינם מספרים אותם כסדר כי מה ששייך בתחילה מספרים בסוף וכן להפך וכיוצא בזה, אבל באמת יש בהמעשיות שמספרים העולם דברים נעלמים גבוהים מאוד" (סיפורי מעשיות משנים קדמוניות, הקדמה א').

אפשר להשוות את סיפורי המעשיות לאצבע המצביעה על הירח: יש שמסתכלים עליה ורואים את האצבע בלבד, אולם החכמים מבינים שהאצבע אינה אלא מסמן המורה על מציאות גבוהה יותר. בדומה לכך, יש הקוראים את סיפורי המעשיות ותופסים רק את החיצוניות שלהם, את תיאורי הענקים והמפלצות, האבירים והנסיכות, ויש המתבוננים מעבר ללבוש החיצוני וקולטים את התוכן הפנימי.

רעיון דומה מופיע בזוהר לפרשת בהעלותך, שם נאמר שסיפורי התורה אינם אלא לבוש למהותה הפנימית של התורה, שהתלבשה בצורת סיפורים כדי להופיע בעולם הזה ולאפשר לו להכיל אותה, כשם שהמלאכים לובשים צורת אדם כאשר הם יורדים לכאן. אלא שרבי נחמן הרחיב את הרעיון גם לסיפורי המעשיות של עולם החולין, ואף לאלה של הגויים, וראה גם בהם ביטוי לרעיונות גבוהים - אם כי מבולבל ולוקה בחסר. מחקרים חשפו ששורשיהן של אגדות עמים פופולריות מסוימות נעוצים בתקופות קדומות, וחלקן מסתובבות בעולם בצורות שונות כבר 5,000 שנים לפחות. קיומן המתמיד מעיד על כך שהתבנית שלהם אכן מייצגת איזו אמת גבוהה על המציאות הטרנסצנדנטית.

אם נחזור לראשית הדברים, נמצא אפוא שהטענה שזכויות אדם הן ישויות דמיוניות, אינה אמורה לפגוע במעמדן. אכן מדובר במושג דמיוני הדומה לחדי-קרן ומכשפות, אולם כמו שחדי-קרן ומכשפות הם סמלים המבטאים רעיונות רוחניים - כך גם זכויות האדם. מטרתן היא לייצג עקרונות מוסריים מטאפיזיים ששורשם מעבר לעולם הזה, וזאת הן אכן עושות, גם אם יש מקום להתווכח על האופן המדויק של יישומן.

כל זה נכון כמובן בתנאי שאכן מאמינים במציאות טרנסצנדנטית, בתנאי שאכן מרחיבים את תמונת המציאות מעבר לחומרי ולאמפירי וכוללים בתוכה גם מרחבים מטאפיזיים שמעבר להם. מי שזהו עולמו, אכן יש בו מקום למוסר, המבטא את רצונו של אלוקים. מי שלא, יצטרך להישאר עם דמיונות פורחים באוויר.

מאמרים ותגובות למדור ניתן לשלוח לכתובת shlomopy@gmail.com

(המערכת אינה מתחייבת לפרסם את המאמרים שיישלחו)