סוף לחרפה של 70 שנה

העברת השגרירות היא תחילת התיקון של העיוות שמקורו עוד בהחלטת החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, ללא שום קשר ל"כיבוש". פרשנות.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , כ"ט באייר תשע"ח

ההכנות לפתיחת השגרירות
ההכנות לפתיחת השגרירות
צילום: Yonatan Sindel/Flash90

1. שר הביטחון, אביגדור ליברמן, השתתף אתמול (ראשון), יום ירושלים, בטקס הזיכרון לחללי מלחמת ששת הימים ומלחמת ההתשה שנערך בהיכל הזיכרון בהר הרצל, ובנאומו נתפס למרבה הצער לשגיאה נפוצה.

"מחר נהיה שותפים לרגע היסטורי, לו חיכינו 51 שנים, מיום שחרור ירושלים", אמר ליברמן לקראת טקס פתיחת השגרירות בירושלים שיערך היום. "אני רוצה להודות שוב לנשיא טראמפ על החלטתו האמיצה להעביר את שגרירות ארה"ב לירושלים - בירת מדינת ישראל והעם היהודי - ולא להיכנע ולהירתע מהאיומים ומההפחדות מצדם של אבו מאזן, חמאס ובני בריתם".

האמירה של ליברמן, לפיה חיכינו למעבר השגרירות 51 שנה, משקפת, כאמור, תפיסה רווחת בציבור. לפי התפיסה הזו העובדה שהעולם לא הכיר עד לאחרונה בירושלים כבירת ישראל, וגם היום מרבית מדינות העולם אינן מכירות בכך, קשורה בדרך כלשהי לשחרור העיר העתיקה ומזרח ירושלים במלחמת ששת הימים.

2. זו כמובן טעות גמורה. אי ההכרה בירושלים כבירת מדינת ישראל, ובעצם אי ההכרה דה יורה אפילו בסיפוח מערב ירושלים לשטחה של מדינת ישראל, הוא סיפור של 70 שנה. בעצם של 81 שנה, מאז הפכה האפשרות של חלוקת ארץ ישראל המערבית לשתי מדינות, יהודית וערבית, מרעיון מופשט לתוכנית קונקרטית.

כבר מתוכנית החלוקה הראשונה, תכנית ועדת פיל, ובהמשך בכל התכניות שיבואו אחריה, הוגדרה ירושלים מחוץ לשטחן של שתי המדינות. כך למשל, בתכנית ועדת פיל שהיתה ועדה בריטית, נכללה ירושלים בשטח גדול למדי מארץ ישראל שאמור היה להישאר מנדט בריטי גם לאחר הקמת מדינת ישראל.

בהמשך העיסוק בנושא החלוקה היה ברור שירושלים היא בעיה מיוחדת. לכן, למרות שבוועדת החקירה של האו"ם הרעיון של המשך מנדט בריטי נזנח לגמרי (גם בריטניה כבר לא היתה מעוניינת בו), ירושלים לא הוענקה בהמלצותיה לאף אחד מן הצדדים. בסיכומו של דבר החלטת החלוקה, שהתקבלה בכ"ט בנובמבר, כוללת חלק שלם, החלק השלישי, שעוסק כולו בהפיכתה של ירושלים ל"קורפוס ספרטום", תחת משטר בינלאומי מיוחד, שינוהל על ידי האו"ם.

השטח עליו מדובר היה נרחב. מבית לחם בדרום עד שועפט בצפון, מעין כרם ומוצא במערב ועד לאבו דיס במזרח. כל העיר, מזרח ומערב, כולל הכפרים הסמוכים לה, הייתה אמורה שלא להיכלל בשטחן של אף אחת משתי המדינות שאמורות היו לקום.

3. עם הקמת המדינה והסירוב הערבי לתכנית החלוקה, החליטה ישראל החלטה עקרונית שלא להתחשב בתכנית. מהר מאוד נכבש מערב העיר ירושלים שהיה מאוכלס בעיקרו בידי יהודים על ידי ישראל. בחודש פברואר 1949 סופחה ירושלים, כלומר אותו החלק ממנה שהיה בשליטת מדינת ישראל, למדינת ישראל, ובדצמבר אותה שנה הוכרזה ירושלים כבירת מדינת ישראל.

אולם, כבר אז, בשנת 1949, סירבו מרבית מדינות העולם להכיר "דה יורה" בסיפוח, ובעיקר סירבו להכיר בהכרזה על ירושלים כעל בירת ישראל.

עד כמה הסירוב היה מלא בראשיתו תעיד האנקדוטה הבאה: בשנות ה-50, כאשר היה מגיע שגריר ארה"ב בישראל לפגישות עם מנהיגי המדינה בירושלים, הוא היה עוצר בדרך, על כביש מס' 1, ונהגו היה מחליף את לוחיות הרישוי הקונסולריות הרשמיות בלוחיות רישוי רגילות. כביכול הוא מגיע לירושלים כאדם פרטי ולא בתפקיד רשמי כדיפלומט אמריקני.

ההחרמה הזו, יש לציין, לא היתה מוחלטת. היו כמה מדינות שכן העבירו בשלבים כלשהם את שגרירויותיהם לירושלים, וגם החרם הקונסולרי על ירושלים הלך והתכרסם עם השנים. כבר שנים רבות שראשי המדינה מקבלים את אורחיהם, ראשי מדינות מכל העולם, בירושלים, ואין פוצה פה ומצפצף. למעשה, העולם כולו הכיר במערב ירושלים כבירת ישראל "דה פקטו", אך הכרה רשמית, מלאה, מצד מעצמה כדוגמת ארצות הברית, לא קרתה עד היום.

4. העברת השגרירות היא צעד סמלי, אבל היא גם צעד שמסמל הרבה מאוד. ההכרה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל היא למעשה התנערות אחרונה וסופית מהחלטת החלוקה ההיא של כ"ט בנובמבר 1947.

נכון, עוד לא כל העולם מכיר בכך, והאיחוד האירופי מעקם את אפו היטב, אבל דומה שרכבת ההכרה בירושלים כבירתה של מדינת ישראל כבר יצאה מהתחנה, גם אם נסיעתה תימשך זמן לא קצר.

חרפת החלטת החלוקה, חרפת קריעתה של ירושלים מעם ישראל וממדינת ישראל מתחילה להימחק היום. לכן, למרות הציניות המקובלת במקומותינו, מדובר ביום היסטורי, לא פחות מזה.