הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"ל
הרב אהרן ליכטנשטיין זצ"לפלאש 90

ספר חדש בעריכתו של הרב חיים נבון יוצא לאור בימים אלה. 'אשרי אדם עוז לו בך' על דרכו ודמותו של הרב אהרון ליכטנשטיין זצ"ל. ביומן ערוץ 7 שוחחנו עם הרב נבון על כתיבת הספר שערוך מהספדים ומאמרים שנכתבו ונאמרו לזכרו של הרב.

בפתח הדברים תהינו אודות התחושות של תלמיד הנכנס למשימה הכבדה של הנצחת רבו בספר, שאלה המתחדדת לנוכח דבריו של הרב נבון עצמו בספר, שם הוא מספר כי גם לאחר שהתמנה לרב היה חש שדרוש לו אומץ כדי לדבר עם הרב ליכטנשטיין.

"זה היה מאוד מיירא, אבל הקלה על כך העובדה שלא אני כתבתי אלא ערכתי מאמרים של אחרים וגם שהעבודה הייתה מאוד בצמוד למשפחתו של הרב. רעייתו, ד"ר טובה ליכטנשטיין, ליוותה את הספר בעצתה ובהדרכתה והרגשתי שלא הכול מונח על הכתפיים שלי, אלא שאני שותף כאן למלאכה שהיא חשובה מאוד בעיניי".

על הבחירה במאמרי ההספד והזיכרון כעיקרו של הספר, אומר הרב נבון: "ההספדים היו כל כך מרשימים ומפעימים כך שהחלטה הייתה טבעית. למה לטרוח ולהושיב אנשים ולהתחיל הכול מאפס כשההספדים מרשימים כל כך, מכל כיוון ומאנשים רבים כל כך? היה מרשים בהלוויה כאשר כל ששת ילדיו, ארבעת הבנים ושתי הבנות, ספדו לו באופן מרשים כל כך, אנשים מלאי תורה ומבט אנושי, והדבר התפתח לתלמידים ורבנים וראשי ישיבות שהספידו וכל אחד תיאר את הזווית שלו. הצטבר הרבה חומר מרשים ומעשיר כל כך. זאת מעבר לעוצמה המיוחדת שיש לזמן האמת. שום דבר שהיה נכתב בדיעבד לא היה מגיע לעוצמה הזו".

הרב מתואר לא מעט בספר ככזה שהנהגותיו תואמות נפילים מדורות קודמים. איך נוצר הקשר ההדוק עם הדור הנוכחי שמעריץ אותו כל כך? "מה שהיה מיוחד ברב הוא שהוא לא העסיק את עצמו בשאלה הזו. יש לי תחושה לא נוחה שהמחנכים בני דורינו מקדישים אנרגיה אדירה בשאלת מה צריך הדור ואיך נתאים את המסר שלנו לדור הזה. הרב לא התעסק בזה. הוא האמין בכוח הנצחי של התורה, חי חיי תורה ברמה הכי גבוהה ולימד תורה ברמה הכי גבוהה, לא הסתכל ימין ושמאל ובוודאי לא הסתכל אחורנית לראות כמה באים אחריו. באופן פרדוקסלי הייתה לזה עצמה אדירה. הרגשת שיש כאן אדם שלא מתחנף, ולא זקוק להסכמתך ולא להערצתך, אלא חי בעצמה נדירה. יש בזה לקח למחנכים בני דורנו, לא כל כך לעסוק בתגובתם של החניכים ובמה הם צריכים אלא לחיות וללמד, ויש לזה כוח".

במהלך העבודה על הספר, מספר הרב נבון, גילה הבדל ביחס אל הרב בין מי שהיו תלמידיו בתקופה הצעירה של חייו לבין התקופה האחרונה, התקופה בה הרב נבון היה תלמיד. "כשהוא היה בארה"ב התפעלו מכך שגאון כזה משחק כדורסל עם התלמידים, מגולח, שהוא דוקטור לספרות אנגלית וכו', ועם השנים היחס השתנה אנשים קילפו את ההיבטים הללו. החל משנות השמונים דיברו עליו אחרת. זה היה מעניין מאוד".

באשר להיותו של הרב ליכטנשטיין זצ"ל מגולח, מצטט הרב נבון את הרב עצמו שנשאל על כך והשיב כי במקומות שבהם הוא גדל כולם הלכו כך, ולכן לא מצא לנכון לגדל זקן. "לא הייתה בכך הצהרה עקרונית. הייתה בו גם צניעות וריחוק מפוזות של רבנות וטקסיות, אבל אני סבור שזה היה עבורו דבר טבעי מהמקום שבו הוא גדל".

על ההערצה כלפי הרב דווקא מצידם של תלמידי ישיבת הר עציון המתוארים ככאלה שמתרחקים מהערצה כמעט מיתית, מספר הרב נבון כי הדבר הפתיע בצעירותו גם אותו עצמו. "כתלמיד בן 18 הגעתי לישיבה ולא ידעתי מי זה הרב ליכטנשטיין. זה הפתיע אותי. ראיתי את התלמידים בישיבה כציניים וכחכמולוגים, אבל מול הרב ליכטנשטיין והרב עמיטל הם מגלים הערצה והכרה בעצמה שלו, ברמה שלא נראתה בישיבות אחרות. תלמידים מישיבות אחרות היו המומים 'איך אתם מעריצים כאן את ראש הישיבה. לא ראיתי אף פעם דבר כזה'. זה היה דבר נדיר. העוצמה של האישיות שלו שברה כל מחסום שניסית להעמיד. לא יכולת שלא להעריץ אותו. זו לא היתה תופעה חברתית אלא מציאות שבה עמדת מולו בכנות והתפעלת".

בספר קיים גם איזכור לעמדותיו הפוליטיות השמאליות של הרב, דווקא כמי שלימד והנהיג תלמידים בגוש עציון. הרב נבון אומר על כך: "הוא היה איש שמאל. אני לא יודע מניין זה בא. כשהגעתי לגוש הוא היה ותיק בנושא. הוא לא דיבר איתי אף פעם על פוליטיקה, ובכלל הוא לא דיבר בבית המדרש על פוליטיקה אלא על עבודת ה'. הוא ידע שעמדותיי שונות אבל לא חשב שהנושא חשוב וצריך לדבר עליו. בתו, אסתי רוזנברג, מעידה שבשנים האחרונות עמדותיו השתנו בעקבות כישלון הסכמי קימפ דיויד של ברק והאינתיפאדה השניה. הוא לא הפך להיות הרב דב ליאור, אבל כבר פחות דיבר על הצורך להגיע לשלום. אולי הבין שזה פחות ריאלי".

"הוא חשב שצריך להגיע לפשרה, אבל מתוך כאב", אומר הרב נבון ומספר: "בימי אוסלו הקשים הייתה מסיבת חנוכה בישיבה וכולנו רקדנו והרב עמד בצד. כששאלנו למה הוא לא רוקד, הוא אמר שהיום מסרנו את בית לחם ואיך אפשר לרקוד... הפסקנו את המסיבה. אנחנו שהתנגדנו לצעד הזה רקדנו, והרב שחשב שזה צעד נצרך וחיוני עמד בצד ובכה. הייתה לו אהבה גדולה לארץ ישראל. לא סתם הוא עזב את ניו יורק כשכל המנעמים היו פרוסים לרגליו כחתנו של הרב סולובייצ'יק. הוא עלה לגוש עציון שלא היה שם כלום. בערה בו אהבת הארץ. לפני הנחיתה כשהיה חוזר מחוץ לארץ הוא היה קורא תהילים כדי להתכונן לקדושת הארץ".