עשרות המתפרעים שנהרגו אתמול לטענת חמאס בגבול בין ישראל לרצועת עזה עוררו כצפוי סערה בינלאומית.
גינויים מקיר לקיר, החזרת שגרירים, זימון שגרירים ישראלים לנזיפה, ומערכה לא פשוטה באו"ם שלא הופכת למזיקה רק בחסות המטריה האמריקנית. כנראה שקשה עד כמעט בלתי אפשרי לשווק לעולם כיאות סיטואציה כזו.
אולם, על מנת לנסות בכל זאת להסביר לעולם מה קרה כאן וכיצד נהרגו במשך יום אחד בלבד למעלה מחמישים בני אדם, צריך קודם כל שאנחנו הישראלים נבין מה קרה כאן. אם אנחנו לא מבינים את זה, ואם אנשים רציניים במדינת ישראל סבורים שמה שקרה ביום שני היה פשע, אז הבעיה כנראה איננה רק עניין של השקפת עולם, אלא משהו שהוא הרבה מעבר לכך. משהו ברמת האופן שבו המציאות סביב הגבול נתפסת.
על פי תורת המטריאליזם הדיאלקטי של קרל מרקס "ההוויה קובעת את התודעה". מדובר בקביעה שיש בה הרבה מן האמת, אולם נכונה לא פחות היא הקביעה שהשפה קובעת את התודעה. השפה שבה אנחנו מספרים לעצמנו את המציאות שבה אנחנו נתונים משפיעה במידה רבה מאוד על העמדות שנגבש לעצמנו כלפי המציאות הזו. טרמינולוגיה איננה עניין ניייטרלי, היא מושפעת מעמדות ולא פחות מכך יוצרת עמדות.
מה שקורה בשבועות האחרונים, וביתר שאת ביומיים האחרונים, בגבול בין ישראל לרצועת עזה, איננו "ניסיון לפגוע בגדר". "הגדר", כחפץ, כלל איננה הסיפור. מה שקורה סביב הרצועה הוא ניסיונות של ארגוני הטרור לפרוץ את הגבול ולהיכנס במספרים גדולים לשטח ישראל. העדות הטובה ביותר לכך היא השם שנבחר לאירוע הזה, "צעדת השיבה". הפגיעה בגדר היא רק אמצעי בדרך למטרה הזו, שאיננה בבחינת חזון לעתיד לבוא אלא בגדר מטרה פרקטית, מיידית, לביצוע בשטח ברגע שהדבר יתאפשר.
אם הסיפור היתה "הגדר", אז ההרג של המתפרעים באמת ראוי לשרשרת הגינויים, מבפנים ומבחוץ. אולם, כאשר מבינים שהסיפור הוא הגנה מפני פריצה המונית של מתפרעים פלסטינים, חלקם מחבלים של ממש, לתחומי מדינת ישראל בואכה קיבוצי עוטף עזה הסמוכים מאוד לגבול, התמונה משתנה לגמרי.
אם מבינים שזה המצב ברור קודם כל מדוע אין מנוס משימוש כמוצא אחרון גם באש חיה על מנת למנוע פריצה של הגדר. ומעבר לכך, ברור שהאלטרנטיבה לירי ממוקד במתפרעים שמנסים לפרוץ את הגדר עלולה היתה להיות ירי ללא אבחנה בהמוני פורעים שהיו חוצים את הגבול ומסכנים מיידית חיים של אזרחים. במקרה כזה הדאגה המזויפת לחיי אדם היתה עלולה להוביל לקטל רב בהרבה.