מתנה בעטיפה שחורה

יום שישי, כביש הבקעה אפוף ערפל סמיך. ג'יפ מתנגש חזיתית ברכב פרטי.

אילנית חורי, צעירה נמרצת שנהגה ברכב, מוטלת דוממת על הכביש. רופאים צבאיים מגיעים למקום וקובעים שאין תקווה. הם מכסים את גופתה בסדין לבן.

בדרכו לזירת התאונה מקבל מנשה פרג, פרמדיק מאזור גלבוע, הודעת ביטול בקשר. הוא מחליט להמשיך בנסיעה. "הייתה לי תחושה שאני צריך להגיע לשם, אמרתי לנהג שלי שימשיך לנסוע ושלא יסתובב. בהתחלה הוא סירב והתעקש כי התבטלה הקריאה, אבל הרגשתי משהו. אמרתי לו: תיסע, מה אכפת לך?".

פרג מגיע לזירת האירוע ורואה סדין לבן על גופה באמצע הכביש. הוא ניגש לרופאים ומבקש להתקרב ולטפל בפצועה. הללו אומרים לו שאין מה לנסות, אבל הוא מתעקש והם מפנים לו את הדרך.

"מצאתי בחורה מרוטשת שלא היה אפשר בכלל לזהות אותה. זו הייתה פגיעה מערכתית מלמעלה עד למטה. סיכויי ההישרדות של פצועים מהסוג הזה קלושים, ובהחלטה של פחות משנייה התחלתי לפעול. הצלעות שלה היו שבורות משני הצדדים והריאות מוצפות בדם. הלסת הייתה מרוסקת והייתי צריך להתחיל להכניס חמצן לגוף. התחלתי לפעול, אמרתי להם מה אני רוצה לעשות ומה המהלכים שלי. הרופאים הביטו עליי קצת בתמיהה, אבל לא נתתי להם לבלבל אותי. פתחתי לה פתח בקנה והכנסתי לשם צינורית שדרכה התחלתי להנשים אותה, עשיתי לה שני נתבים. פתחנו וריד מרכזי והתחלנו לעבוד עליה". פרג פעל ללא לאות במשך 50 דקות עד שאילנית החלה להראות סימני חיים, דופק ולחץ דם.

מה דחף אותך להתעקש עליה כל כך?

"קשה לי להסביר. הרגשתי משהו בגוף מלמעלה למטה, תחושה פנימית שאני לא מצליח להבין בדיוק מהי. אם הייתי עוצר ומסתובב, היא כנראה לא הייתה כאן ולא היה לך עם מי לדבר כרגע. לכל היותר היא הייתה זיכרון רחוק. אנחנו בסך הכול השליחים והוא למעלה מסובב אותנו איפה שצריך אותנו.

"עשיתי מה שהייתי אמור לעשות בכל מקרה. המצב שלה היה אנוש והיא הייתה למעשה כבר בעולם הבא, לא ויתרנו ונלחמנו עליה על הכביש".

לאחר דקות ארוכות של מלחמה על חייה של אילנית, הגיע למקום מסוק צבאי ולמנשה נאמר שמטיסים אותה לבית החולים רמב"ם. לאחר כמה ימים התקשר פרג לבית החולים כדי לשאול על מצבה והתבשר שהצעירה נפטרה. "אמרו לי שהיא נפטרה ויותר לא שאלתי. מבחינתי היא הייתה עוד אחת בסטטיסטיקה".

אבל אילנית צור אריה, אז חורי, הייתה בין החיים. אומנם מחוסרת הכרה ונאבקת על חייה, אבל ממש לא חלק מהסטטיסטיקה. 15 שנה אחר כך, אני יושבת במטבח ביתה כשהיא מראה לי צלקת חיוורת במעלה צווארה, הוכחה לפעולותיו ההרואיות של פרג.

אילנית לא ויתרה על הזכות להודות לפרמדיק שהציל את חייה. אחרי שעברה תקופת התאוששות ממושכת היא החלה במאמצים לאיתורו. "כשהשתחררתי מאשפוז יום אחרי שנה וחצי, ביקשתי מחברה שלי שתמצא את מי שעזר לי בתאונת הדרכים. היא איתרה את מנשה והתקשרה אליו, הם שוחחו מעט ואז היא העבירה לי אותו. מנשה שאל אותי אם אני מדברת איתו מתוך הקבר", אילנית צוחקת, "אחר כך הוא בא לבקר אותי בנתיבות ולא הפסיק לבכות. הוא מאוד התרגש. הפעם האחרונה שראה אותי הייתה כשהייתי מרוסקת לחלוטין".

איך הרגשת במפגש?

"אני לא ראיתי מה שהוא ראה בתאונה, אבל התרגשתי לראות את השליח שהציל את חיי. מאז שנפצעתי למדתי להעריך דברים שקודם בכלל לא שמתי לב אליהם. כמו למשל עצם זה שאני נושמת. אני משתדלת לקום בבוקר, להתפלל ולצאת להליכה ביער ירושלים, אני והקב"ה בבוקר. אני הולכת על הרגליים ואומרת לקב"ה: תודה רבה לך שאני הולכת על הרגליים, תודה מכל הלב. עצם העובדה שאני נושמת בכוחות עצמי היא מופלאה בעיניי. הכרת הטוב שלי היא מתנה שקיבלתי מהפציעה".

אילנית, היום בת 44, היא נס מהלך. היא הצליחה להשתקם מפציעה אנושה, להתחתן וללדת ילדים ולאחרונה הוציאה ספר המגולל את סיפורה הייחודי. היא גרה בשכונת קריית יובל בירושלים ומגדלת את ארבעת ילדיה. על השאלה מה היא עושה בימים אלו היא עונה כשחיוך גדול נסוך על פניה.

"מה אני עושה? שוטפת כלים, מכבסת ושוטפת את הרצפה. אם לפני שנפצעתי היו אומרים לי שאהיה עקרת בית, הייתי אומרת טוב לי מותי מחיי. אני עקרת בית? נראה לך? יכול להיות שאם לא הייתי נפצעת הייתי הופכת להיות מנהלת חשובה או מגיעה רחוק מבחינה מקצועית. אבל החיים הובילו אותי למקום אחר. המתנה הכי גדולה שקיבלתי בחיים היא התאונה הזאת".

לגלות את הבחירה

אילנית גדלה בבית דתי בנתיבות, ילדה שמינית מתוך תשעה ילדים. אחרי השירות הלאומי עבדה בפנימייה לילדים ממשפחות הרוסות, שם הבינה שהיא רוצה להיות עובדת סוציאלית. היא נרשמה לחוג לעבודה סוציאלית בבר-אילן והחלה בלימודיה.

באותה תקופה הרגישה שהיא "סתם דתייה" כהגדרתה, וחברה קרובה ייעצה לה להיפגש עם הרב אלישע וישליצקי. "הייתי בטוחה שהוא יגיד לי שאני צריכה לקיים את התורה בלי לשאול שאלות, אבל הוא הפתיע אותי ואמר שהוא שמח לשמוע שאני רוצה לבחור בעבודת ה' באהבה, באמונה וברצון. זו הייתה השקפה שמעולם לא שמעתי עד אז, אבל היא מאוד מצאה חן בעיניי. המשכתי להיפגש עם הרב והוא ייעץ לי להגיע למדרשת הרובע ללימודים מלאים. טענתי שאני עסוקה בלימודים באוניברסיטה, והוא נתן לי להבין שלימודים אקדמיים אני תמיד יכולה ללמוד, אבל עבודה על האדם שבי הרבה יותר חשובה".

היא החליטה לעזוב את האוניברסיטה, למורת רוחם של הוריה, ועברה ללימודים מלאים במדרשת הרובע. "במדרשה נפתחו לי העיניים ולראשונה שמעתי על בחירה. עד אז בכלל לא ידעתי באמת מהי בחירה. פתאום גיליתי אותה, זו הייתה מתנה מאוד גדולה אבל לא באמת ידעתי איך להכיל אותה. תוך כדי הלימודים פרקתי עול תורה ומצוות. פתאום יכולתי הכול מהכול, ומנגד הרגשתי ריק מאוד גדול".

אילנית חזרה ללמוד בבר-אילן ובמקביל המשיכה להגיע לשיעורים במדרשה. היא שמרה על קשר עם הרבנים, סיימה את לימודיה בהצטיינות וטסה להודו.

"בהודו אף אחד לא שפט אותי והרגשתי רוגע גדול. הבנתי שאני כן רוצה לקיים מצוות אבל ברצון, בנחת ומתוך בחירה". היא חזרה לארץ ובהמלצת הרב יהושע צוקרמן הגיעה לקיבוץ מירב, לשבת מיוחדת לאנשים שאינם שומרי תורה ומצוות - והתאהבה. "הייתה שבת מדהימה. בקבלת שבת לפני הדלקת הנרות ניגנו בגיטרות וחלילים. במשך כל השבת היו שיעורים והנוף היה מדהים. הרגשתי קירבת אלוקים נקייה ומתוקה".

לאחר השבת אילנית החליטה לעבור לגור בקיבוץ הדתי מירב, שם היא עבדה כעובדת סוציאלית במועצה האזורית גלבוע. עם הזמן היא קיבלה על עצמה מחדש עול תורה ומצוות וחזרה בתשובה. בהמשך היא עזבה את המשרה במועצה ועבדה כרכזת נוער בקיבוץ. אחת העבודות האהובות עליה במקום הייתה חלוקת חבילות מזון למשפחות במצוקה בבית שאן בכל יום שישי.

לאחר שלוש שנים של עשייה חברתית אילנית חשה מיצוי. היא התקבלה לעבודה ניהולית חדשה במטה בנימין שליד ירושלים, עזבה את הקיבוץ ועברה למטה בנימין, שם סייעה בהקמת מאחז חדש בשם מצפה דני וקבעה בו את מגוריה.

"לא הבנתי למה הם בוכים"

על אף שעזבה את הקיבוץ, המשיכה אילנית להגיע מדי יום שישי לבית שאן ולהשתתף בחלוקת מזון למשפחות נזקקות. היה זה ביום שישי של חודש אדר תשס"ג, ואילנית, אז בחורה בת 29, הייתה בדרכה לבית שאן. השבת חורפית ויום שישי קצר. מזג האוויר סוער ואילנית מזדרזת בחלוקת החבילות כדי להספיק לחזור לביתה שבמצפה דני.

הייתה לך תחושה מקדימה שמשהו רע עומד לקרות?

"לא, אבל אני זוכרת שחנה, אחת הנשים שהייתי מחלקת לה חבילות, שאלה אותי אם אבוא בשבוע הבא. הייתי מופתעת. כבר שנים שהגעתי בכל יום שישי, איזו סיבה יש לה לשאול אותי את השאלה הזאת פתאום? אמרתי לה: למה, יש שבוע שלא הגעתי? אני זוכרת שהיא צחקה לעצמה וזהו. כולם באותו יום אמרו לי שאזהר בדרך חזרה בגלל מזג האוויר, אבל לא היה בזה שום דבר יוצא דופן".

היא החלה לנהוג בחזרה דרך כביש הבקעה, במזג אוויר סוער. את ההתנגשות החזיתית עם הג'יפ מולה היא לא זוכרת עד היום. "אני לא זוכרת", היא אומרת כשהיא מתבקשת לשחזר את התאונה, "אני רק זוכרת שנסעתי בכביש ושהיה ערפל. אני חושבת שהקב"ה שומר עליי, כי אם הייתי זוכרת את התאונה לא הייתי יכולה לחיות כמו בן אדם רגיל. הייתי נאחזת בזה שאני פגועה ולא הייתי מסוגלת לעשות דבר".

כאמור, לאחר שכבר נקבע מותה, בדרך נס היא חזרה לחיים בזכות עקשנותו של הפרמדיק. אילנית הוטסה בעזרת מסוק לבית החולים רמב"ם עם פגיעת ראש, רגליים מרוסקות ובלי יכולת לזכור דבר מעברה, מקרוביה ומחבריה. היא שכחה כיצד לאכול, לדבר ולקרוא. לאחר חודש וחצי בבית החולים היא הועברה למחלקת טיפול נמרץ בבית לוינשטיין ברעננה.

מתי חזר אלייך הזיכרון?

"במשך ארבעה חודשים הייתי בהכרה מטושטשת ואחרי חצי שנה הייתה לי הבנה מזערית. לא הבנתי למה כל מי שבא לבקר אותי בוכה ומביט בי ברחמים. לא זכרתי מי אני ולא הבנתי למה כולם באים לבקר אותי.

"אבל פתאום יום אחד התעוררתי, ואני מבינה שאני לא בעבודה שלי ואני בבית חולים וחושבת לעצמי איך בעבודה מסתדרים בלעדיי. מנהל המחלקה עבר שם ואמרתי לו שאני צריכה לחזור לעבודה. הוא הנהן ואמר שאני צודקת".

מה היה לך הכי קשה בשיקום?

"כשלמדתי לאכול. האחות הראתה לי איך מכניסים את הכף לפה והאוכל היה נופל לי מכל הצדדים. הבנתי שאני מבוגרת ושאני אמורה לאכול בעצמי, ורואה צוות שלם שמנסה ללמד אותי, זה היה נורא. היה לי קשה גם כשלמדתי לקרוא מחדש. המרפאה בעיסוק נתנה לי לקרוא ספר. היא הושיטה לי ספר ילדים שאני לא מבינה מה כתוב בו", קולה של אילנית נשנק ודמעות בעיניה, "אני, שסיימתי את הלימודים שלי בהצטיינות, פתאום צריכה לקרוא מתוך ספר עם כריכה ורודה של ילדים ולא מצליחה להבין מה כתוב בו".

התחושה הקשה ניכרת כעת בפניה של אילנית. היא קמה ממקומה למטבח ומכינה לנו קנקן תה. עכשיו היא מתנועעת בחופשיות נמרצת וחיונית, ואין שום סימן לכך שבחצי מרגליה מושתלות פלטינות.

"בשיקום הפיזי היה ברור לכולם שלא אלך. תהליך השיקום ברגליים היה רק כדי לחזק את השרירים שלי ולא כדי שאוכל ללכת. הייתי אומרת למטפלים שלי שעוד אלך וכולם היו צוחקים, ובצדק. איך אפשר ללכת עם כל הפלטינות האלה? אחרי שנה של פיזיותרפיה אינטנסיבית התחלתי ללכת עם הליכון ומהר מאוד עברתי להליכה בלעדיו".

"איבדתי את מי שהייתי"

אחרי אשפוז של שנה בבית לוינשטיין, אילנית השתחררה לאשפוז יום. במשך שלוש שנים היא עבדה קשה כדי לשקם את גופה במשך היום ולעת ערב נסעה לבית הוריה בנתיבות, כשתדירות הביקורים במהלך השבוע בבית לוינשטיין יורדת. אחרי שנה וחצי החליטה לחזור בהדרגה לביתה במצפה דני, כשחברותיה מתנדבות ובאות לעזור לה ולישון עמה בלילות.

איך הייתה החזרה לחייך הקודמים?

"קשה מאוד, כי אז נפל לי אסימון גדול. באספות החברים הבנתי להפתעתי שמחכים שאשתוק. זה היה שוק בשבילי, כי לאילנית שלפני התאונה רק חיכו שתדבר. הבנתי שאיבדתי את ההילה שלי, שעכשיו אני אילנית פגועת ראש. אז מה כבר יש לי להגיד? כולם היו מקסימים ואף אחד לא פגע בי, אבל אני הבנתי שאיבדתי את מי שהייתי. שאני משהו אחר. זה היה לי מאוד קשה".

איך התמודדת?

"אחרי שנפצעתי התפנה לי הרבה זמן והחלטתי שאני צריכה לחזור לעבוד. פניתי למתנ"ס שבו עבדתי קודם והצעתי להם שאעבוד בהתנדבות בעבודות שחורות. הם אמרו לי תודה, אבל אין צורך. זה שבר את עולמי. אני, שעשיתי לילות כימים בשביל העבודה שלי והייתי כל כך טובה במה שעשיתי, עכשיו אפילו לא מוכנים לקבל אותי בהתנדבות. לא רק שאיבדתי את הגוף שהיה לי קודם, אלא גם איבדתי את מה שהייתי. פתאום היה לי כל כך הרבה זמן ואף אחד לא רצה את הזמן שלי".

רוחה של אילנית לא נפלה, ובסופו של דבר היא מצאה עבודה בעמותת ההתנדבות 'בנק הזמן', שם התייחסו אליה כשווה בין שווים ואף הציעו לה להיות מדריכה בצמי"ד – חניכי צופים בעלי צרכים מיוחדים. "בבנק הזמן התייחסו אליי כאל קולגה ולא כאל מתנדבת שתכין קפה ותדביק בולים. זה מאוד עזר לי. פתאום הפכתי להיות חיונית. עד היום יש לי קשר עם החבר'ה בצמי"ד. יכול להיות שבגלל פגיעת הראש שלי הסתכלתי לכולם בגובה העיניים. זה החזיר לי את כבוד האדם שאיבדתי".

היכולת להביט על העולם מגובה העיניים ולא מלמעלה היא מבחינתה של אילנית מתנה שקיבלה מהתאונה והפכה את חייה מן היסוד, כולל היכולת להינשא ולהקים משפחה. "לפני התאונה הייתי מאוד גאוותנית. אמא שלי נהגה לומר שאני חושבת שהקב"ה ברא אותי ואז הפסיק", היא צוחקת, "חשבתי שאני מיוחדת במינה ורציתי שכולם יידעו את זה, ככה חייתי. היום אני יכולה להגיד לך שאחת המתנות הגדולות שקיבלתי בחיי זו ההבנה שאני בסך הכול עפר ואפר, ואם אני טועה זה בסדר. חשבתי שאני חייבת להצליח הכי טוב שאפשר, כל הזמן רציתי יותר ולא נחתי לרגע.

"לפני התאונה חשבתי שאף אחד לא ראוי לי. אם לא הייתי נפצעת בתאונת דרכים לא הייתי מתחתנת עם בעלי. אני לא חושבת שהייתי חיה עם מישהו בכלל, כי לחיות ביחד זו עבודה מאוד גדולה שכל אחד צריך לעבוד על עצמו. לפני התאונה לא הייתה לי היכולת לוותר, לקבל ולהבין".

אילנית חזרה לעבודה ולשגרת חיים ככל שאיפשר מצבה, והתחנה הבאה מבחינתה הייתה נישואין. אולם ההצעות שהגיעו כללו רק בחורים עם פגיעות שונות, מה שלא הקל עליה את ההתמודדות. "הייתי בת 32 והציעו לי רק בחורים פגועים. נכון שהייתי פגועה בעצמי ומפורקת לגורמים, אבל עדיין חשבתי שאתחתן עם אדם לא פגוע".

דווקא שיחה אקראית עם חברה, שצבטה לה את הלב, הביאה איתה בשורה. "בסוף הקיץ נסעתי לנחל דוד עם אחי ואחיינים שלי, ופגשתי שם חברה שאמרה לי שאני צריכה כבר להתחתן ושיש לה מישהו להכיר לי. זה צבט אותי. היה לי ברור שאני צריכה להתחתן. זה היה נושא טעון ולא הייתי צריכה שמישהי תזכיר לי את המצב שבו אני נמצאת.

"לא כל כך האמנתי לה שתסדר לי מישהו, אבל אחרי שבוע קיבלתי טלפון מבחור שקוראים לו נחמיה. הוא היה חקלאי בקיבוץ סעד ומאוד הרשים אותי בשיחת הטלפון, אבל משהו בתחושה שלי אמר לי שזה לא ילך".

אילנית ונחמיה קבעו להיפגש בנתיבות, ומבחינת אילנית היה מדובר בסימון וי בלבד. היא לא תלתה בפגישה תקוות גדולות. "הוא חיכה לי ליד הבנק והציג את עצמו, ואז שאל אם אני מכירה מקום נחמד לשבת, כי הוא לא מכיר את האזור. בלב שלי חשבתי שאני רוצה הביתה, וכדי להבריח אותו ניסיתי לחשוב על הרעיון הכי מופרך והצעתי לו שניסע לים. הוא מיד הסכים והלסת שלי נשמטה. ישבנו על חוף הים עם שתייה שהוא קנה לי בקיוסק ודיברנו. זו הייתה הפעם הראשונה בחיי שדיברתי עם גבר על נושאים פנימיים. הוא הבין אותי בלי תרגום. זה היה מדהים".

בהמשך הערב הם ישבו בבית קפה, ולאחריו נחמיה הסיע את אילנית עד לפתח ביתה. אחרי עשרה ימים נחמיה הציע לאילנית נישואין.

"כשנחמיה הציע לי נישואין, אמרתי לו שהוא צריך קודם לבקש את ידי מאבא שלי. הוא סובב את האוטו ונסענו לבית של ההורים שלי. אבא שלי שאל אותו מה בפיו, והוא הסביר לו שהוא מבקש את ידי. אבא שלי צחק ואמר לו: אתה רוצה להתחתן איתה? אז למה רק את היד, קח את כולה!". עיניה של אילנית בורקות כשהיא מספרת על החתונה השמחה שערכו לפני כעשר שנים, בה השתתפו אלף איש ששמחו בשמחתם.

אולם בצילה של שמחת החתונה שכנה הידיעה כי בני הזוג לא יוכלו להביא ילדים לעולם בשל פציעתה של אילנית. "אף אחד לא חשב שאני אוכל להביא ילדים. זה אפילו לא היה משהו שצריך לבדוק אותו, כי זו לא הייתה אופציה".

מחרוזת הניסים בסיפור חייה של אילנית, שמעולם לא נתנה לייאוש להכתיב את עתידה, לא תמה. היא ובעלה ניצחו את כל הסטטיסטיקות והקביעות הרפואיות. "כשהייתי מאושפזת בבית החולים נולד בן בכור לאחותי אושרית. אמא שלי קילחה אותו, וכששפכה את המים בחצר אמרה: בגיגית הזאת עוד נקלח את הילד של אילנית. והיא צדקה. כשילדתי את הבת הבכורה שלי רבקה, לא האמינו בבית לוינשטיין. אף אחד לא האמין". לרבקה הצטרפו בהמשך עוד שלושה אחים ואחיות.

לתת את המתנה, בלי הייסורים

לאחרונה נולד לאילנית ילד חדש בדמותו של ספר שנקרא 'מה אביא לך מתנה' (הוצאת ספריית בית אל), שנכתב על ידי מירב מגני. הספר מגולל את קורות חייה של אילנית ואת הנס הגדול שאירע לה. את הספר הוציאה אילנית באמצעות מימון המונים, שבו השתתפו חברים ותומכים רבים שסייעו לה.

יש דברים חדשים שגילית במהלך כתיבת הספר?

"הייתה הרבה עבודת מחקר של מירב במהלך הכתיבה, והיא כללה גם מפגש עם כל האחים שלי. במפגש גיליתי שכל השנים שחשבתי שהאחים שלי לא אוהבים אותי ופועלים בעיקר מתוך מחויבות כלפיי ולא מתוך אהבה, היו בעצם מחשבה לא נכונה. כשהייתי חילונית האחים שלי כעסו עליי שאני פוגעת בהורים, ואני תרגמתי את הכעס לחוסר אהבה. במפגש הבנתי שהם לא אהבו את המציאות הקשה של ההורים ואת ההתנהלות שלי, אבל מעולם לא הפסיקו לאהוב אותי".

מתי עלה הרעיון לכתוב את הספר?

"עוד כשהייתי בבית לוינשטיין חברה שלי אמרה שאני חייבת לכתוב את הסיפור שלי. באותה תקופה לא כל כך רציתי לשמוע על זה, בעיקר רציתי להתאושש ולהחלים. אחר כך הרעיון של כתיבת הספר הלך איתי, וברגע שהתאפשר לי התחלתי לפעול להוצאתו".

למה היה חשוב לך להוציא את סיפורך לאור?

"קיבלתי בחיים הללו מתנה, אבל המתנה שלי הייתה עטופה בנייר שחור, בייסורים ובטלטלות שעברתי. אני רוצה לתת לעולם את המתנה שלי, את התובנות שהבנתי בדרך, בלי העטיפה השחורה. הספר שלי פונה לכולם, והמטרה שלי היא לתת כוח לכל מי שקשה לו. אין מי שקרא את הספר ולא אמר שהוא נגע בו".