בימים שבהם אנו חוגגים את יום ירושלים והעברת השגרירות, זאת הזדמנות וחובה לדבר על האתגר. אתגר איחוי השבטים, שהוא שיסלול את הדרך לעתיד טוב יותר בשבילנו.
כבר לפני יותר ממאה שנה הלין אליעזר בן יהודה על השבטים בעם ישראל, והציע שלימוד השפה העברית והעלייה לארץ יסייעו באיחוי. הוא הלין על כך שגם בעתות צרה אנו מתקשים להתאחד, ואין דוגמה טובה וכואבת יותר ממרד גטו ורשה, כשארגוני הלוחמה היהודיים לחמו בנפרד.
בשבעים שנות קיומנו כמדינה למדנו להתאחד ברגעי צרה. הימים האחרונים, לאחר הזכייה באירוויזיון, מוכיחים שאנו יודעים להתאחד גם בימי שמחה. האמת היא שלפעמים נדמה שרגעי הצרה והשמחה הם רק הפוגות זמניות בירי בתוך הנגמ"ש, הנגמ"ש של החברה הישראלית. אבל הגיע הזמן שנלמד להתאחד גם ביומיום.
כי כן שבנו אחרי אלפיים שנה, חילונים, דתיים וחרדים, מזרחיים ואשכנזים, ימין ושמאל, מקצות תבל, עם תפיסות עולם שונות ומגוונות לגבי איך המדינה הזאת צריכה להיראות. כל כך קשה לגרום לכולם לשתף פעולה. שלוש פעמים הייתה לנו ממלכה: ממלכת ישראל, ממלכת יהודה ובית שני. שלוש פעמים רבנו בינינו לבין עצמנו. נחלשנו, והגיע האויב מצפון שהחריב אותנו. כי כשאנחנו מפוררים זה קל מדי.
אנחנו מדברים המון על האויב מצפון, אבל שוכחים את החשש מהתפרקות פנימית. את הפירוק הזה הרגשנו בירושלים היטב לפני עשור, מה שלא השאיר לתושבי העיר ברירה, ובמאמץ גדול הצלחנו ליצור הזדמנות ודרך משותפת.
אחרי שנים לא פשוטות, שנים שבהן כל קבוצה ניסתה לסלק מהעיר את מי שאינו דומה לה, אנחנו מפנימים לאיטנו שכולנו אוהבים את העיר הזאת. שאף אחד לא הולך להיעלם. שגם אם איננו אוהבים זה את זה, או אפילו חוששים מפני האחר, כולם כאן. וזאת המשימה שלנו, ללמוד ליצור שותפות.
עכשיו אנחנו עובדים לבנות יחד את הדרך. כי לכל קבוצה יש את האפשרות לפנות נגד קבוצה אחרת, או לבנות שיטה ודרך שמייצרות קהילה פנימית שמשתלבת בקהילה הרחבה של החברה הישראלית והירושלמית.
והנה, בעודנו עובדים על זה בירושלים - כצפוי, כי העיר הזאת מקדימה את המדינה בעשור - רוחות השיסוי והשנאה חובטות במדינת ישראל. פתאום יש "בוגדים" מול "פשיסטים", ״חמוצים״ מול ״מתוקים״, ״עוכרי ישראל״ מול ״חשוכים״.
הבעיה היא שהשנאה והשיסוי משתלמים וחזקים יותר מהכול. היינו שם בירושלים. ראינו איך זה קורע אותנו מבפנים, והמסקנה שלנו היא שאף אחד לא הולך להיעלם. הכעסים ההדדיים רק פוגעים בציבור. הם נוחים לפוליטיקאים כי הם מאפשרים מציאות של הפרד ומשול ומביאים מנדטים, אבל גרועים לציבור ולמנהיגים שאוהבים את הציבור.
אנחנו חייבים ליצור את האיחוי הזה. זאת משימה ענקית שרובצת לפתחנו. יש שתי דרכים שבהן אפשר לעשות זאת: במהלך פנימי של מנהיגות קהילתית ציבורית, או במהלך של המנהיגות של מדינת ישראל. אני מסתכלת עליכם, עלינו, יושבי הבית, ורוצה לומר: אנחנו מסוגלים לעשות את זה, ליצור את האיחוי. אם נשכיל לוותר על הרווח שבשיסוי, הציבור הישראלי ילך אחרינו.
בירושלים אין לנו ברירה אלא לפעול בשותפות. במקומות אחרים בארץ לעיתים אפשר לדמיין שכולם כמוך, כי ברוב הערים, השכונות והיישובים אנשים חיים בנפרד רוב הזמן. בירושלים אנחנו מעורבבים, וברור שכולם כאן כדי להישאר. אין לנו ברירה אלא ללמוד לחיות יחדיו. אנחנו לא חייבים לאהוב זה את זה, אבל חייבים להבין שאף אחד לא הולך להיעלם.
זאת הברכה הגדולה שהעיר היפה הזאת נותנת לנו - ההזדמנות לתיקון וההכרח לתיקון. תיקון פנימי ואיחוי של השבטים השונים בחברה הישראלית. תיקון שאנחנו יוצרים למען הדור הבא.
הכותבת היא חברת כנסת מטעם 'כולנו'