פרופ' זכי שלום
פרופ' זכי שלוםצילום: עצמי

בילדותנו נהגנו לפזם את אחד השירים המכוננים של תנועת העבודה, "למי תודה למי ברכה?", שחיבר מי שזכה לתואר המשורר הלאומי, חיים נחמן ביאליק.

אנשי תנועת העבודה ששלטו אז בארץ ללא מיצרים ביקשו לחנך אותנו בחשיבותה של עבודת הכפיים, היא "המעלה מים מן הבור" והיא "הנותנת לנו כסות בקור". רובם של אנשי תנועת העבודה הכירו היטב את התנ"ך ואת הציווי להימנע מלחשוב ש"כוחי ועוצם ידי עשתה זאת", אך בחרו להתעלם מכך בכוונת מכוון. הם העריצו את העבודה, את עמל הכפיים ואת האיש העמל, ולא טרחו להתייחס לשאלה המתבקשת: מי נותן לעמל את הכוח והבריאות הנדרשים לעבודה? בשירו המפורסם "אני מאמין" ("שחקי שחקי") נתן שאול טשרניחובסקי ביטוי ישיר לכך במשפט: "אאמינה גם באדם גם ברוחו רוח עז". הציווי המקראי לזכור כי השם "הוא הנותן לך כוח לעשות חיל" נדחק בהכרח לקרן זווית.

ולמרות זאת, פיעמה בליבם של ראשי התנועה הציונית וראשי ההנהגה שלנו אמונה עזה בעוצמתו של העם היהודי וביכולתו לשבור מוסכמות ולממש שאיפות שנראות כבלתי ניתנות להשגה. נכון, זו לא הייתה אמונה דתית במובן המקובל, אבל היו לה כל הסממנים של אמונה דתית. הם האמינו שבעם היהודי גנוזים כוחות שאינם נשמעים לתפיסות המקובלות, לרציונל המסמן בפניך את מגבלות הכוח. אמונה זו הביאה אותם לחלום בגדול גם כאשר רבים וטובים לגלגו עליהם והציגו אותם כהרפתקנים והזויים.

במחקריי האקדמיים על מנהיגותו של דוד בן גוריון, עסקתי רבות בפיתוח מה שנקרא "כוח הרתעה אסטרטגי" שנודע לימים כ"פרויקט דימונה". בן גוריון האמין שכוח הרתעה עצמאי יעניק למדינת ישראל תעודת ביטוח לדורות רבים מפני אויביה הקמים עליה לכלותה. לרבים במערכת הביטחונית והאקדמית זה נראה חזון הרפתקני, הזוי ומנותק מן המציאות. מדינה קטנה מוקפת אויבים אשר חיה במסגרת של צנע ומבקשת לקלוט אליה את פליטי השואה ועולים מארצות המצוקה, חולמת על אופציה המצויה רק בידי מעצמות בודדות. "אתה תביא לבידודה של מדינת ישראל, לקרע עם ארצות הברית, בת בריתנו היחידה", הם הטיחו בבן גוריון ותומכיו הספורים. ו"מאין יבוא הכסף", הם תהו. בן גוריון שמע את דבריהם והמשיך בדרכו באמונה חסרת מעצורים שיש בכוחנו לממש שאיפות לא מציאותיות. הוא לא היה מוכן להיכנע לתביעות הממשל האמריקני לגנוז את הפרויקט ולסמוך על העזרה האמריקנית שתציל אותנו ביום סגריר.

אחריו בא לוי אשכול. איש פרגמטי, נעים הליכות ורודף פשרות. הגם שלהט האמונה שלו בחשיבות הפרויקט לא דמה לזה של בן גוריון, הוא דבק בו בעקשנות וסירב לעצות אחיתופל של רבים במערכת הביטחונית ובאקדמיה לבטל אותו. את מקומו בהנהגה תפסה גולדה מאיר, אישה עיקשת וחסרת פשרות. היא האמינה שאם ישראל תפגין יכולת עמידה, ניתן יהיה להגיע להבנה עם הממשל האמריקני בסוגיה זו. רבים לגלגו עליה. אמרו שאין לה השכלה ושאר רוח. אולם כראש ממשלה זה בדיוק מה שהיא עשתה בדיאלוג שלה עם הנשיא ניקסון. הערכות המומחים הפכו לאבק, והחזון שלה הפך למציאות פוליטית אשר מלווה את מדינת ישראל עד היום.

בימים אלה משדרת הטלוויזיה שלנו תוכניות תיעודיות על קברניטי המדינה בעבר. היא חושפת לעיני כול את חולשותיהם האנושיות, וטוב שכך. מתברר שלא בכל מעשיהם אפשר לראות בהם דוגמה ומופת. ובכל זאת, כאשר מסביבנו רוגשות רוחות מלחמה ואויבינו מאיימים בגלוי בהשמדתנו, טוב שנכיר תודה למנהיגי המדינה שהלכו נגד הזרם והעניקו למדינת ישראל יכולת ביטחונית שמרתיעה את אויביה מקרוב ומרחוק. להם נאמר תודה וברכה.

על הניסים

ערב שבועות שנת תשמ"א, 7 ביוני 1981, בדיוק לפני 37 שנים, יצאו מטוסי חיל האוויר לממש את החלטת הממשלה בראשותו של מנחם בגין להשמיד את הכור הגרעיני שבנה שליט עיראק, סדאם חוסיין, מתוך מטרה מוצהרת להשמיד את הישות הציונית. עיתוי המבצע נדחה בעקבות חשש מדליפת מידע. איש לא חשב על כך שלעיתוי שנבחר יש משמעות היסטורית, בעיקר לקהילת יהודי בבל. 40 שנה קודם לכן, ערב חג השבועות תש"א, יצאו המונים מוסתים בערי עיראק ובעיקר בבגדד לטבוח ביהודים. בפוגרום אכזרי נרצחו קרוב ל 200 יהודים בעיראק. רצתה ההשגחה העליונה ובדיוק באותו תאריך הושמד הכור הגרעיני באוסיראק.

ליהודי מאמין אין ספק שהעיתוי לא היה מקרי. בחודשים האחרונים נחשפו מסמכים בארכיון הנשיא רייגן. בין השאר נחשף מידע רב על הדיאלוג הישראלי-אמריקני שקדם להפצצה. מן המסמכים עולה שהממשל האמריקני ידע היטב על תוכניותיה המבצעיות של ישראל וגם את מפת התמיכה וההתנגדות לפעולה בתוך ההנהגה. עד עכשיו חשבנו שההצלחה המבצעית הייתה מדהימה, ממש בגדר נס. מעתה ראוי שנזכור שגם העובדה שדבר לא דלף לידיעת האויב קודם למבצע, אף היא צריכה להיחשב כנס על רקע העובדה שתמונת המצב בישראל הייתה ידועה היטב לרבים מאנשי הממשל לפרטי פרטים. על כך אמרו חכמינו בתבונה רבה: "אין בעל הנס מכיר בניסו". הגיע הזמן שנכיר בנס הזה.

פרופ' זכי שלום הוא מרצה במכללה האקדמית אשקלון וחוקר במכון למחקרי ביטחון לאומי