אימפריאליזם גילדאי

התפטרותו של אבי ליכט מתפקיד המשנה ליועמ"ש מצביעה על כך שהדיון הציבורי על תפקודם של היועצים המשפטיים מתחיל להראות תוצאות.

שלמה פיוטרקובסקי - ערוץ 7 , ג' בסיון תשע"ח

אימפריאליזם גילדאי     -ערוץ 7
אבי ליכט
צילום: דוברות

1

הודעתו של המשנה ליועץ המשפטי לממשלה אבי ליכט על החלטתו לפרוש מתפקידו הפתיעה רבים במשרד המשפטים.

ליכט נחשב לאחד המשפטנים הבולטים במערך הייעוץ המשפטי לממשלה, וצבר יוקרה ומעמד מרשימים מאוד. הסיבה הרשמית שנתן השבוע לשואלים, "תחושת מיצוי", לא יכולה לתת הסבר מלא להחלטה שקיבל.

המקום הראשון שבו צריך לחפש את ההסבר למה שקרה הוא כנראה ההצלחה החלקית מאוד של המהפכה הארגונית שליכט נועד להוביל. משנת 2009 ועד שנת 2016 שימש ליכט בתפקיד משנה ליועמ"ש כלכלי-פיסקאלי, תפקיד מרכזי ומשמעותי מאוד במערך הייעוץ. לאחר מכן הפסיד ליכט בהתמודדות על תפקיד היועמ"ש, ואז מונה לתפקיד משנה ליועמ"ש "ניהול ותפקידים מיוחדים". למעשה מדובר היה בתפקיד חדש שנוצר כחלק משינוי ארגוני בפרקליטות. תפקיד המשנה ליועמ"ש לתפקידים מיוחדים נתפר לראשונה בעבור שי ניצן, כדי להקל עליו את ההתמודדות על תפקיד פרקליט המדינה. לאחר שהתפקיד לא אויש כמה שנים, הוחלט לעשות שימוש בתקן הפנוי כדי לקדם שינוי ארגוני בעבודת מחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים. הכוונה הייתה שליכט, עתיר הניסיון ובעל המעמד, יהיה זה שינהל בפועל את המחלקה, ישמש כמספר 2 של היועץ המשפטי לממשלה ויעמוד בהיררכיה קצת מעל שאר ששת עמיתיו המשנים ליועמ"ש. הכוונות היו טובות, הביצוע ככל הנראה הצליח פחות. ליכט, למרות המעמד והניסיון, לא הצליח לבצר את מעמדו כמספר 2, ולא יצק תוכן מספיק משמעותי לתוך התפקיד, מה שגרר את אותה תחושת מיצוי מדוברת.

אולם זה כנראה לא כל הסיפור. מאז שמונתה שרת המשפטים איילת שקד לתפקידה, וביתר שאת מאז שמונה היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט לתפקידו, השתנתה במידה רבה האווירה במשרד המשפטים. ההבנה שהיועצים המשפטיים אמורים לייעץ ולא יכולים להיות הפוסקים האחרונים בכל סוגיה החלה לחלחל. הדרך להחזרת מעמד הייעוץ המשפטי לגודלו הטבעי עוד ארוכה מאוד, אסור להתבלבל, אבל ניצני שינוי כן נראים כבר בשטח. אצל מי שהיו רגילים לנורמות אחרות השינוי הזה לא התקבל ברוח טובה.

בשבוע שעבר, ביום שבו אושרה פסקת ההתגברות בוועדת השרים לענייני חקיקה, השתתף ליכט באירוע של המכון הישראלי לדמוקרטיה. "להבדיל משנים קודמות, אנחנו (הפרקליטים ואנשי משרד המשפטים - ש"פ) פועלים במרחב של חוסר לגיטימיות, ומול הקו האידיאולוגי שאנחנו גדלנו עליו עולה קו אידיאולוגי אחר, וזאת מבלי לשפוט מה נכון", אמר ליכט למשתתפים והוסיף: "אומנם תמיד היו התנגדויות לעבודת משרד המשפטים, אבל בשנים האחרונות התפקיד, ועיקר הפעילות שלנו של שמירת סף, קידום אינטרס הציבור וזכויות אדם, נתפסים בקרב קהלים הולכים וגדלים - כולל בכנסת ובממשלה - כלא לגיטימיים. קמה גישה אידיאולוגית שמסבירה שמה שאנחנו עושים אסור. את הגישה הזו אפשר לתמצת בשתי מילים: 'מי שמכם?'".

קשה שלא להתרשם מהקושי שמבטא ליכט, אבל באותה נשימה צריך להבין שמה שליכט תופס כסוג של אמיתות מובנות מאליהן, הוא ממש לא כזה. הגילדה המקצועית הקטנה שליכט נמנה עליה, גילדת הייעוץ המשפטי לממשלה, ניכסה לעצמה לאורך שנים תפקידים שאיש לא העניק לה רשמית, תוך שהיא מקבלת גיבוי לאימפריאליזם הגילדאי הזה מבית המשפט העליון, גיבוי שלא היה מוענק לשום סוג אחר של אימפריאליזם שלטוני. העובדה שלראשונה מזה שנות דור האמיתות הכאילו מובנות מאליהן שלאורן עבד ופעל ליכט לאורך 20 שנותיו בשירות המדינה הופכות לנושא לדיון ציבורי ער, היא אחד הדברים הכי משמחים שקרו כאן בשנים האחרונות. אין כאן דה לגיטימציה אישית. ליכט וחבריו הם אנשים ראויים ומסורים. ליכט עצמו הוא באמת משפטן משכמו ומעלה שעוד יעשה חיל ויגיע רחוק. אבל אם המחיר של הדיון הציבורי הנחוץ בסוגיית גבולות סמכות הייעוץ המשפטי הוא אי נוחות ותחושות קשות בקרב המשנים ליועמ"ש, עד כדי רצון של אחד מהם או יותר מאחד להתפטר, זה מחיר בהחלט סביר בנסיבות העניין.

2

המבחן של שקד

איוש התפקיד שמפנה ליכט יעמוד כעת מטבע הדברים לדיון. קדנציה של משנים ליועמ"ש נמשכת בדרך כלל שמונה שנים, כך שפינוי התפקיד אחרי שנתיים בלבד הוא בהחלט מאורע מפתיע. אבל למרות ההפתעה שרת המשפטים צריכה להתייחס לנושא הזה לא כ"תיק" אלא כמתנה גדולה. מדובר בהזדמנות נוספת, יקרה מפז, להכניס למערכת משפטן שיהיה מצד אחד בעל שיעור קומה ומצד שני חסיד אסכולת ריסון הייעוץ המשפטי ושמרנות משפטית בכלל. מדובר במינוי קריטי, משום שבטווח הרחוק עשויות להיות לו משמעויות רחבות בהרבה מאשר שאלת מילוי התפקיד הספציפי שהתפנה, תפקיד שכאמור טרם גובש עד תומו. כאשר תעלה, ככל הנראה בעוד כארבע שנים, שאלת מינוי המחליף ליועץ המשפטי לממשלה אביחי מנדלבליט, המשפטן שישמש אז בתפקיד שפינה ליכט עשוי להיחשב למי שעבר את החניכה המתאימה לצורך הבחירה.

בורסת השמות תיפתח מן הזמן בתוך ימים ספורים. רבים מאנשי משרד המשפטים ישמחו מאוד למלא את התפקיד שהתפנה. אבל זו האפשרות הקלה, הכמעט מובנת מאליה. אם פניה של שרת המשפטים לשינוי עומק, ייתכן שהצעד הנכון הוא למנות אדם מחוץ למערכת. זה יכול להיות איש אקדמיה שעמדותיו תואמות את הפרופיל שאותו שרטטנו, זה יכול להיות איש אחד מארגוני המגזר השלישי העוסקים בסוגיות הללו, וזה בהחלט יכול להיות אדם העונה על שני הקריטריונים הללו גם יחד. מועמד טבעי ראוי לכהונת היועמ"ש המחזיק בעמדות כאלו לא יצמח לבד. מועמד כזה צריך להצמיח, והסיטואציה הנוכחית היא הזדמנות פז שלא בטוח שתחזור בקרוב, ורגע מבחן משמעותי מאוד לשרת המשפטים.

3

הטעות של ליברמן

גם אם הסקרים מעידים על כך שאת הממשלה הבאה ירכיב ככל הנראה בנימין נתניהו, ומה צריך להיות היחס לסקרי בחירות למדנו כולנו בבחירות האחרונות, הם ממש לא מבטיחים שהממשלה הבאה תהיה ממשלת ימין. עצם העובדה שבראש הממשלה עומד מי שמשמש בתפקיד יו"ר הליכוד, לא הופכת את הממשלה לממשלת ימין. השאלה מיהו שר הביטחון, מיהו שר החוץ, מי מתמנה לשר המשפטים ומי ישמש כשר לביטחון הפנים, חשובה לא פחות. אופייה של הממשלה הבאה ייקבע במידה רבה מאוד בהתאם לשאלה מי תהיינה השותפות הקואליציוניות של הליכוד, ומה המשקל שיינתן לכל אחת מהן בקואליציה ובממשלה. כך למשל, ממשלה כדוגמת הממשלה הקודמת, בה ציפי לבני היא שרת המשפטים והממונה על המשא ומתן עם הפלשתינים, לא הייתה ראויה להיקרא ממשלת ימין. זאת גם אם העומד בראשה הוא בנימין נתניהו ושלושה משריה הם אנשי הבית היהודי.

זו הסיבה שהיוזמה להורדת אחוז החסימה היא יוזמה נכונה, גם אם יש בה מידה לא מבוטלת של זיג זג חוקתי. העלאת אחוז החסימה הייתה שגיאה, שגודלה נחשף ערב הבחירות הקודמות כאשר היא דחפה את שלוש המפלגות הערביות להתאחד לרשימה משותפת גדולה וחזקה. מיד בתום הבחירות התברר שהיוזמה הזאת גם הקטינה את מחנה הימין, לפחות בשני מנדטים וייתכן שאפילו ביותר. אין שום סיבה להתעקש להחזיק בטעות הזאת. טעויות צריך לתקן, במיוחד כאשר נראה שבפעם הבאה המחיר שמחנה הימין ישלם על אחוז החסימה הנוכחי עלול להיות כבד הרבה יותר. חוזקו של הימין הוא כחוזקה של החוליה החלשה ביותר בתוכו, אין שום סיבה להחליש אותה עוד יותר.

*** הפינה הכלכלית ***

השקעה בנדל"ן לצורכי חינוך

ההיגיון העומד מאחורי חינוך ציבורי הוא מתן נקודת פתיחה שווה לחיים לכל בוגרי מערכת החינוך, בלי הבדלי רקע, מוצא, מצב כלכלי ומעמד חברתי. ברגע שהמדינה מעמידה את אותה מערכת חינוכית לכל הילדים, היא אמורה לצמצם במידה ניכרת את הפערים בין הקבוצות השונות. נכון, אותו בית ספר לא אומר שלרשות הילד עומדת בבית אותה ספריית העשרה, ולא שהוא הולך אחר הצהריים לאותו חוג נגינה. אולם במקרה כזה לפחות הבסיס החינוכי אמור להיות זהה לכולם, וממילא לשפר את נקודת הזינוק דווקא של מי שמגיע למערכת החינוך מנקודת מוצא חלשה יותר. זו הסיבה שגם במדינות המערביות הקפיטליסטיות ביותר נהוג חינוך ציבורי במימון ממשלתי, במודל כזה או במודל אחר.

אבל צריך להיות עיוור או אידיוט כדי להאמין שכל הטוב הזה אכן קורה בשטח. במציאות ישנם בתי ספר טובים יותר ובתי ספר טובים פחות. הסיבה להבדלים יכולה להיות איכות המורים, איכות הניהול, מידת תרומתם של ההורים לבית הספר ועוד שלל סיבות. התוצאה היא אחת: רמתם של בתי הספר אינה זהה. הדרך שבה מתמודדת המערכת עם המצב הזה היא "אזורי רישום". כל בית ספר חייב לקבל את כל הילדים שמתגוררים באזור מסוים, עשירים ועניים, ותיקים ומהגרים, וכן על זו הדרך. כך אין אומנם שוויון באיכות החינוך, אבל לכאורה ישנו שוויון בסיכוי לחינוך איכותי. אבל גם זו כמובן מחשבה נאיבית.

לאחרונה פרסמה אחת החברות העוסקות בשיווק נדל"ן מחקר שממנו עולים פערים משמעותיים מאוד במחירי הדירות בתוך ערים גדולות, כפונקציה של אזורי הרישום לבתי הספר. מתברר שהורים מוכנים לשלם עוד מאות אלפי שקלים כדי לגור באזור הרישום של בית ספר איכותי. תוצאות המחקר, יש לציין, אינן מפתיעות. בעולם כבר נערכו מחקרים שהעלו בדיוק את אותן התוצאות.

מתברר שכאשר לא מאפשרים להורים להשקיע ישירות בחינוך של ילדיהם, הם מוצאים דרכים עקיפות לבצע את ההשקעה הזאת. אם לא מאפשרים להם לשלם את מאות אלפי השקלים לבית הספר, הם ישלמו אותם לקבלן או לבעל הדירה שהם רוכשים. מנגד, הורים שאין ידם משגת לא יוכלו לעשות השקעה כזו, גם אם התשלום איננו ישירות לבית הספר אלא לצורך רכישת דירה באזור. זו כמובן לא הוכחה מוחצת לכך שהחינוך הציבורי מיותר, אולם יש בה כדי לעורר תהיות אודות השם הרע שיצא לתשלומי ההורים במערכת החינוך בשנים האחרונות.

לתגובות: shlomopy@gmail.com