במדינת ישראל פרוסים כיום 66 מתקנים של משרד הרווחה הקרויים "מרכזי קשר", המשמשים למפגשים מפוקחים של ילדים עם הוריהם.
מנתונים רשמיים שנמסרו לוועדה לזכויות הילד של הכנסת ב-6.3.18 עולה כי בכ-80% מהמקרים, מדובר במשפחות המצויות בפירוד וגירושין, וכי ביותר מ-82% מהמשפחות הללו, ההורה אותו נאלצים הילדים לפגוש במרכז הקשר הוא האב. הוא זוכה לחבקם, לנשקם ולשחק איתם במשך כשעה בשבוע, תחת מבטה הבוחן של עובדת סוציאלית, המצויה איתם בחדר. ביתר השבוע, אסור לו להתקרב אל ילדיו. המדינה הקימה קיר ברזל בין אלפי ילדים לבין האבות שלהם.
חוויית מרכזי הקשר כואבת ומשפילה מאין כמותה. למרות זאת, תקנון העבודה הסוציאלית מאפשר לכפות אותה על ילדים והורים במצבים המוגדרים כ"קונפליקטים במשפחה על רקע של פירוד", ותו לא – והרי תיאור זה מתאים לכל מקרה גירושין. לא צריך אפילו לטעון להתנהגות פסולה כלשהי של האב כלפי בת זוגו או ילדיו; גם האב הטוב והמסור ביותר יכול להישלח למרכזי הקשר. ככלל, שופטי המשפחה מקבלים את המלצות העו"סיות, בבחינת כזה ראה וקדש.
שוברים את הילדים
למערכת יש כל מיני הגדרות מתיפייפות לגבי הצורך בשימוש במרכזי הקשר במקרי גירושין. בפועל, אין מנוס מהמסקנה הקשה, שהמיתקנים הללו משמשים בעיקר לניתוק כוחני של ילדים מאבותיהם ולשיבוש הקשר ביניהם, וכי הדבר נעשה לא פעם דווקא כאשר הילדים קשורים מאוד לאבא, וכועסים על אמא.
אחרי כמה חודשים בשבי מרכזי הקשר, הילדים – רובם בני שנתיים עד 12 – מבינים שמעמדו של האב בחייהם השתנה. גם האבות חשים שהם כבר לא ישובו להיות הדמויות המרכזיות והמובילות שהיו פעם בחיי ילדיהם. אמנם, בהחלט ייתכן שלאחר שנה או שנתיים של עינוי, העו"סיות ימליצו לשופט לאפשר שוב מגע תקין בין האב לילדיו, ואפשר שהילדים אף ילונו אצלו בחלק מהשבוע. אבל בכל מקרה, יחסי הכוחות הובהרו, והלקח לא יישכח: האב חלש, המערכת חזקה, והמערכת מעדיפה את אמא.
מנתונים רשמיים עולה שהשימוש במרכזי הקשר הולך ומתרחב. ב-2005, 11 שנים לאחר הקמת מרכז הקשר הראשון, אולצו 2,518 ילדים לפקוד את מרכזי הקשר. ב-2016 כבר עמד מספרם על 4,040. כיום, העו"סיות המופקדות על ענייני גירושין שולחות למרכזי הקשר כ-15% מתוך כלל המשפחות המטופלות על ידן.
תפיסה קומוניסטית
אלה לא סתם פקידות שהכוח עלה להן לראש. אמנם, בקרב העובדות הסוציאליות שפועלות בשטח ישנן מלאכיות של ממש, ואת זה אסור לשכוח; אבל התבוננות עומק ארוכת שנים בפעילותן של מי שעומדות בראש המערך הזה מלמדת שהמנגנון פועל בסימביוזה עם זרם פוליטי בינלאומי המתיימר לייצג את "זכויות הילד", אשר חותר בעיקשות ובהתמדה להחלשת מעמדם של ההורים הביולוגיים מול ילדיהם, ולהעמקת חדירת המדינה לתחום שבין הורים לילדים. "נמל הבית" של זרם זה בישראל הוא הוועדה לזכויות הילד בכנסת, שהוקמה ב-1995 ע"י ח"כ תמר גוז'נסקי הקומוניסטית. מקרה? תאמינו במה שאתם רוצים להאמין.
ראשי העו"סיות טוענות שהן לא אשמות. השופטים הם אלו שמקבלים את ההחלטות הללו. זה שקר. השופטים מסתמכים על המלצות העו"ס, ונדיר מאוד ששופט יקבל החלטה המנוגדת לתסקיר שהכינה עבורו העו"ס. כולם יודעים זאת. ראשי העו"סיות יכולות להמשיך לטעון אחרת.
וזו תמונת המצב בישראל, 2018. מתי כלי תקשורת ימני יחליט שהנושא ראוי לכתבת שער, ועוד אחת, ועוד אחת? מתי ישקיע גוף מחקרי ימני בעריכת מחקר עומק לגבי התופעה, אשר יצביע גם על חלקו של השמאל הקיצוני ביצירת משטר העינויים הזה? מתי תחליט קרן ימנית שהנושא ראוי להשקעה ומאבק, לא פחות מכל נושא ימני אחר? מתי יקומו חברי הכנסת שיילחמו בתופעה הזו בצורה רצינית ובלי פחד? כמה שנים זה ייקח? כמה ילדים ינותקו מאבא שלהם בגלל גחמה של עובדת סוציאלית, ושופט חלש שפוחד מארגוני הנשים? אני, ודאי שאיני יודע.
הכותב הוא אב לשניים ויו"ר תנועת המשפחה