אלבום טוב, גם אם קשה לברוח מסינדרום האלבום השני. חנן בן ארי
אלבום טוב, גם אם קשה לברוח מסינדרום האלבום השני. חנן בן ארי צילום: אורית פניני

ביקורת על 'לא לבד', אלבומו השני של חנן בן ארי, היא לא דבר נטול מורכבות.

מצד אחד אין ספק שהוא אומן מוכשר. מצד שני, אני ממתנגדיו המובהקים של שיר ההתרסה 'מה אתה רוצה ממני' (ולא, התירוצים שסיפק בן ארי לטקסט לא שכנעו אותי בכלל. זה היה שיר מיותר, נטול ברקסים או הבנה לגבי האימפקט שלו, כזה שהיה אמור להישאר במגירה). בנוסף לכך, קשה לי להתחבר לדואליות האמונית של בן ארי. אני מבין שהוא לא רוצה מגזריות, מבין את הביקורת שלו, מבין שהוא שואף לעולם הגדול, תוך התעלמות שגויה לטעמי מההלכות או מהתפיסות הדתיות שלפעמים "מפריעות", אבל נראה כאילו הלך רחוק מדי.

בן ארי אומר "אני לא אומן דתי, אני אומן ואני דתי". אין בעיה. שלא ישיר פסוקים, שיהיה אפילו ניטרלי, אבל עדיין – יש מסגרת שהוא די חורג ממנה, במודע או שלא במודע, כחובש כיפה אורתודוקסי. אולי זו זכותו לשפוך את התינוק עם המים, אבל זו גם זכותי להתבאס עליו רצח. ואם יטען שלא שייך לערבב בין המוזיקה לאמונה, יש לי תשובה בשבילו: אתה התחלת.

בעוד שאלבום הבכורה של בן ארי, 'איזון', נתפס כיצירה שלמה ומגובשת (עם שני שירים מדהימים במיוחד שכדאי לכם לגלות שוב, 'ניגון הנשמות' ו'שימו לב'), האלבום החדש מורכב ברובו מסינגלים שבן ארי שחרר בעבר – 'לא לבד', 'ויקיפדיה', 'תודה שאת', 'על משכבי' (עם משה פרץ), 'מה אתה רוצה ממני' ו'בשורות טובות'. זה אומר שמי שמכיר את הריליסים הקודמים של בן ארי נשאר למעשה רק עם ארבעה שירים לא מוכרים, וזה קצת מבאס. גם מבחינה אומנותית קשה לראות באלבום יצירה שלמה ומגובשת. לא שזה כל כך נורא בדור הסינגלים והסטטיק, אבל עדיין, קצת קשה להשתחרר מהתחושה שזו יותר אסופת סינגלים מאשר אלבום.

אז אמרנו שיש כאן רק ארבעה שירים חדשים שאוזן לא שמעתם, אבל הבשורה הטובה היא ששניים מהם הם למעשה הטובים באלבום – 'ילד' ו'פרדס חנה'. מדובר בשתי בלדות רגועות ועמוקות, רחוקות שנות אור מהלהיטיות של 'ויקיפדיה', מהקלילות של 'בשורות טובות' או מאווירת האצטדיונים של 'רגע' (בעל העוצמות הסוחפות, אגב). אם נסיט לרגע את כל העניין התקשורתי, אני מאמין שבסופו של דבר, אחרי שמקלפים את כל הקליפות, מגלים שחנן בן ארי מבטא את עצמו באופן הכי נקי בשני השירים האלה.

קצת לא הוגן להשוות אלבום ראשון לאלבום שני. אלבום ראשון מצטבר במשך שנים, והוא מכיל למעשה את ההתפרצות הראשונית והרעננה ביותר של הכישרון. ואז מגיע אצל אומנים רבים סינדרום האלבום השני. האם הוא התרחש באופן משמעותי אצל חנן בן ארי? התשובה שלילית. בסך הכול, 'לא לבד' הוא אלבום טוב כשלעצמו. שיר הנושא מורכב יחסית וחתך באופן די מפתיע מהלהיטיות של 'תותים' ודומיו, 'ויקיפדיה' הוא להיט איכותי עם אמירה שקשה להחמיץ, 'פרדס חנה' מעניין כשמו, וכן הלאה. אבל עדיין, האם יש כאן רגעים שסחטו ממני התפעלות מהעומק כמו 'ניגון הנשמות' מהאלבום הקודם? האם יש כאן אר אנד בי איכותי וסוחף נוסח 'איזון'? האם יש כאן סול-גוספל מהפנט כמו ב'שימו לב'? לא ממש. 'לא לבד' הולך קצת יותר על בטוח. הוא פחות ניסיוני, יותר משומן, אבל מצד שני צריך לזכור שהרבה פעמים מדובר בתהליך טבעי. את שבירת ההגה, אני מאמין וגם מקווה, נראה הרבה יותר באלבום השלישי של בן ארי.