סוגת המקף

'רוג'רס פארק' היא להקת פולק-חסידית שכוללת צמד צעירים חסידיים מארצות הברית, ויוצרת מוזיקה בסגנון ייחודי עם נגיעות חסידיות בולטות.

עד לאחרונה לא שמעתי עליהם. בשבוע האחרון נתקלתי בגרסה שלהם לניגון חב"די ותיק. הניגון מוכר בשם "הרנינו גויים", והוא כולל בית בשפת היידיש ואת מילות הפסוק מחומש דברים. מדובר בשיר שפורסם לפני שלוש שנים, לא באתי לסייע כאן ביחסי הציבור, אבל האזנה לשיר העלתה בי מחשבה שרציתי לחלוק איתכם.

'רוג'רס פארק' היא להקה מסוגת המקף: יהודי-משהו אחר. לצידה פועלות להקות רוק-יהודי, אינדי-יהודי, ג'ז-יהודי, וכל מיני דברים-יהודי. לא נכליל, אבל בחלק גדול מהיצירות מהסוג הזה בולט יותר הצד השני של המקף, ופחות הצד היהודי. השאלה מהי יצירה יהודית היא שאלה רחבה שתשובות רבות לה. ברור שהיא לא חייבת לכלול רק כינור וחליל, אבל לכל עולם יש את קצב ההתקדמות שלו. דור יוצרים יושב על כתפי דור היוצרים הקודם, יצירה עכשווית היא קומה נוספת שמבוססת על הקומה שקדמה לה. לכאורה, שיר רוק כבד שכולל טקסט יהודי גבוה הוא לחלוטין יצירה ראויה, אבל כשמדובר במוזיקה, ברור שלא רק המילים חשובות. אפשר לדון באופן מופשט בשאלה מהי יצירה יהודית, אבל קודם כול יצירה יהודית היא יצירה של יהודים, והיא כוללת את השירים והניגונים שכולנו גדלנו עליהם. לעיתים נראה שאין שום קשר בינם ובין יצירות יהודיות מתוחכמות שנעשות בדור הנוכחי.

מה שתפס אותי בשיר של 'רוג'רס פארק' הוא בדיוק זה. את הניגון "הרנינו" אני מזמזם מאז שהייתי ילד, והגרסה המחודשת שלהם היא עכשווית מאוד, ובכל זאת חסידית מאוד גם כן. היא מצליחה להלך על הקו הדק שמחבר בין דעת רחבה ובין אהבה נוסטלגית למה ששלנו. בין קבלה של סגנונות מוזיקליים מעניינים, בבחינת "חוכמה בגויים תאמין", ובין חיבור טבעי להווי המתוק שבתוכו גדלנו. השכלול המוזיקלי שהם מעניקים לשיר משבח אותו ומעניק לו תוספת מרעננת, בלי לאבד את החיוניות ששררה בהווי החסידי שהצמיח ניגונים מסוגו.

רוג'רס פארק אינם היחידים. הלהקות היהודיות מחוץ לארץ מאופיינות מאוד ביכולת הזאת לשלב, אבל לשלב באמת. הישראליות, במחילה, מדביקות שמיטה להר סיני. הן יצירות עמוקות שנוגעות בלב ובראש, יש בהן גם שראויות להיחשב כיצירות רוחניות, אבל, שוב, הרצף נשבר. הן בנו קומה חדשה, אבל מנותקת מהקומה הקודמת.

ההבדל בין עולם היצירה היהודית בישראל למקבילו בחו"ל נובע, לדעתי, משתי סיבות. הראשונה היא שחלק משמעותי מהיוצרים המשתייכים למוזיקה היהודית בישראל הם בעלי תשובה, שאכן לא גדלו על ניגונים חסידיים. הם פס הקול של ההתחדשות היהודית בדורנו, אבל אין להם את היכולת לספק מענה לאלו שמחפשים את הבית בתוך היצירה העכשווית. החברה הדתית והחרדית בחו"ל פתוחה יותר. יוצרים שלא זכו לחזור בתשובה, ונעבעך נולדו דתיים, פתוחים לסגנונות מגוונים, והיצירה שהם מפיקים היא בהתאם.

הסיבה השנייה היא שבחו"ל גם הצד השני של המקף, הציבור היהודי שאיננו דתי, מחובר מאוד לתרבות היהודית של פעם. סבותיהם היגרו מהשטעטל לאמריקה, והיהדות שהם שימרו לא עברה את פס הייצור של כור ההיתוך הישראלי, היא נותרה יידישקייט. נערי תגלית מאחלים שבת שלום בדיוק כמו תלמיד בישיבת מיר: גוט שאבעס. לכן גם מוזיקאים יהודים שאינם דתיים מכירים את העולם שקדם להם, ושוב, היצירה שלהם בהתאם.

התפתחות המוזיקה היהודית בעולם התרבות הישראלי היא מהמשמחות שבתופעות. אחרי שני עשורים של המוזיקה הזאת, שכונתה יהודית-אלטרנטיבית בתחילת ימיה וכעת הפכה למיינסטרים, מותר לבקש עוד.

לתגובות: mmgruzman@gmail.com