השבוע תמו שידורי הסדרה הדוקומנטרית 'הקברניטים' של ערוץ עשר, אותה יצר העיתונאי רביב דרוקר.
במהלך ששת פרקי הסדרה חשף דרוקר תיעוד מיוחד, נדיר, אישי ומרתק על כמה ממנהיגי המדינה. למעשה, דרוקר נתן לנו הצצה למאחורי הקלעים של הרגעים הגדולים של מדינת ישראל.
דרוקר אינו עיתונאי אובייקטיבי, והוא אף לא מתיימר להיות. בכנס יש"ע לתקשורת בשנת 2015 אמר שאין דבר כזה עיתונאי אובייקטיבי, והשאיפה היא להיות הוגן. ואכן הסדרה לא אובייקטיבית. מסיבות שאינן ברורות החליט דרוקר להתעלם בסדרה מיצחק שמיר ואריאל שרון, שניהם ראשי ממשלה מטעם הליכוד ושניהם היו מעורבים בתהליכים חשובים מאוד בהנהגת המדינה. למעשה ראש הממשלה היחיד בסדרה שצמח בימין הוא מנחם בגין, והוא יוצא בסדרה רע במיוחד, כשלפי התחקיר המגובה בעדויות, בגין ניהל את המדינה בעודו סובל מדיכאון כרוני.
הסדרה אולי לא אובייקטיבית, ודרוקר לא מנסה להסתיר את הערכתו הגדולה לרבין, ובמיוחד לפרס, אבל היא כן הוגנת. אף אחד מראשי הממשלה לא מתואר בה טוב. היחיד שמקבל הנחה הוא בן גוריון, וגם אותו מתאר דרוקר כאחד שאיבד קשר עם המציאות בסוף כהונתו, למשל כשעמד על בימת הכנסת והעליל על בגין ואנשי האצ"ל שהם שיתפו פעולה עם הנאצים. וזו רק דוגמה אחת. לוי אשכול הופך בסדרה לאדם שלא הצליח לקבל החלטות לאורך כהונתו, ולא הצליח לשלוט בממשלתו בזמנים קריטיים, כמו מלחמת ששת הימים. במקרה של אשכול, חשוב לציין, ההיסטוריונים דווקא חלוקים על דרוקר, וסוברים שבלעדיו הצבא לא היה מוכן למלחמה. הסדרה גם מתארת מציאות אבסורדית שבה לקראת סוף חייו של אשכול מדינת ישראל נוהלה בלי ראש ממשלה פעיל במשך יותר מחצי שנה.
גולדה מאיר לא יוצאת הרבה יותר טוב. הסדרה מציגה עדויות שמראות כמה היא הייתה חלשה אל מול משה דיין ואלי זעירא, זאת למרות שהיא עצמה חשבה שראש המוסד דאז, צבי זמיר, צודק בהערכתו שתפרוץ מלחמה. במקרה של רבין המצב חמור אף יותר. דרוקר מציג את המהלכים הקריטיים של שנות כהונתו ככאלה שנוצרו משאיפה אחת בלבד: לגבור על שמעון פרס בתודעה הציבורית והעולמית. גם תפקודו של פרס באותן שנים מצויר באופן דומה. בגין, כאמור, מוצג כראש ממשלה שסבל ממצב בריאותי רופף. דרוקר מתאר כיצד בגין אושפז שוב ושוב במהלך כהונתו, כך שחודשים רבים למעשה לא היה ראש ממשלה מתפקד. כך גם לגבי הדיכאון שסבל ממנו, והעובדה שהוא לא הכיר את התוכניות של שרון במלחמת לבנון הראשונה.
אבל מה שהופך את הסדרה להוגנת במיוחד הוא העובדה שבלי שהתכוון, דרוקר יצר כאן מסמך הגנה נדיר לראש הממשלה נתניהו. במהלך פרקי הסדרה הראה דרוקר שכל מה שנתניהו נחקר עליו כיום, עשו כבר ראשי הממשלה בעבר. בן גוריון קנה ספרים מחו"ל על חשבון כספי משלם המיסים, למרות שיש לציין שלאחר מותו תרם את כל רכושו למדינה. ראשי ממשלה אחרים סידרו לאנשי עסקים שעמם היו בקשר מגוון מכרזים. בגין ניצל טיסות רשמיות כראש ממשלה בשביל לגייס כספים לתנועת הליכוד, ולפחות לשלושה מראשי הממשלה היו פרשות של בגידות בבני או בבנות זוגם.
אבל יותר מכך הערך הגדול של הסדרה, מלבד העובדה שהיא מרתקת, הוא ההמחשה של הנס האדיר של מדינת ישראל. מי שצופה בסדרה לא יכול שלא לשים לב שהפכנו למעצמה אזורית למרות מנהיגים שלא ידעו לנהל מלחמות, מנהיגים שהלכו למהלכים מדיניים אך ורק כדי להזיק ליריב הפוליטי שלהם, ומעל הכול - מנהיגים שסבלו מבריאות גופנית ונפשית לקויה. לו בשביל המסקנה הזאת - דיינו.