1
למרות התוצאה שככל הנראה ידועה מראש, יתכנסו ביום ראשון הקרוב באולם הגדול של בית המשפט העליון תשעה משופטי בית המשפט העליון לדיון בשתי העתירות שהוגשו נגד חוק ההסדרה.
סמוך לשעה תשע בבוקר ייכנסו לאולם תשעה מ‑15 שופטי בית המשפט העליון, אשר פינו לטובת הנושא לחלוטין את יומנם באותו יום. השופטים שידונו בעתירה נבחרו לפי הוותק, להוציא חריג אחד, השופט אורי שהם, שלא נכלל בהרכב לנוכח פרישתו הצפויה בעוד חודשים ספורים. מי שכן יישבו באולם יהיו הנשיאה אסתר חיות, המשנה לנשיאה חנן מלצר והשופטים ניל הנדל, עוזי פוגלמן, יצחק עמית, נועם סולברג, דפנה ברק-ארז, מני מזוז וענת ברון.
מול העותרים, שיבקשו כמובן לבטל את החוק, יעמדו נציגי הממשלה והכנסת שיבקשו לדחות את העתירות. גם המועצה האזורית מטה בנימין שצורפה כמשיבה לעתירות תבקש לדחות אותן. אך באולם צפויים לשבת עוד שני פרקליטים, אשר יטענו מטעמו של היועץ המשפטי לממשלה, ויקראו לביטול החוק. את מי הם ייצגו? כלל לא ברור. לא את הממשלה (וצה"ל הכפוף לה), לא את הכנסת, ולמעשה שום גורם. למעשה, בהתייצבותו כאחד המשיבים בעתירה היועמ"ש הוא בגדר "מתעבר על ריב לא לו". ספק רב אם אפשר לקבל את העמדה שהיועץ המשפטי לממשלה רשאי שלא להגן על עמדת הממשלה בבג"ץ. אבל למען האמת במקרה הזה עדיף שלא הוא יגן על העמדה הזאת. הרי אין סיכוי שבעולם שהיועץ, שסבור שיש לבטל את החוק, יכול היה להגן עליו כראוי. בטח לא באותה רמת מופתיות שעשה זאת עד היום עורך הדין שנשכר כדי להציג את עמדת הממשלה, ד"ר הראל ארנון. למעשה, בהזמנת היועמ"ש להביע עמדה כבר אותתו שופטי בג"ץ מה תהיה התוצאה, כך שאין סיבה לעצור את הנשימה לקראת הדיון שיתקיים ביום ראשון. זו רק הצגה.
ההצגה שבה יחזו כל באי בית המשפט העליון ביום ראשון לא תהיה הצגה של צדק, היא תהיה קודם כול הצגה של פוליטיקה. מי שרוצה להבין עד כמה לא מדובר בשאלה של צדק יותר ממוזמן לקרוא את חוות הדעת שהגיש לבג"ץ ד"ר הראל ארנון, אשר מפרקת אחת לאחת את כל הסוגיות המשפטיות והמוסריות. זה בכלל לא הסיפור. הסיפור הוא, כפי שכבר ציינו, הפיכת בית המשפט העליון למחוקק על, עוד אחד מהשחקנים בזירה הפוליטית בישראל. ומאחר שזה המצב חייבת הקואליציה, מוקדם ככל האפשר, לחוקק את פסקת ההתגברות כך שניתן יהיה להציל את חוק ההסדרה.
2
שמחת עניים
העובדה שהעתירות נגד חוק ההדחה נדחו בבג"ץ פה אחד על ידי תשעה שופטים, היא לכאורה משמחת. במבחן התוצאה בית המשפט לא התערב בחקיקת הכנסת, הסוברניות של הכנסת לחוקק לכאורה לא נפגעה, והכנסת תוכל, בתנאים מסוימים, להדיח ח"כ שיש במעשיו הסתה לגזענות או תמיכה במאבק מזוין נגד מדינת ישראל. אולם, למרבה הצער, זו שמחת עניים. חוץ מהשורה התחתונה אין שום דבר משמח בפסק הדין, וגם זאת בלשון המעטה.
למה? נתחיל ממה שהוא מובן מאליו אבל חשוב מאוד שייאמר. עצם כתיבתו של פסק דין בן 54 עמודים שנוגע לתוקפם של שני תיקוני חקיקה שזכו יחד לכינוי "חוק ההדחה" (הראשון תיקון לחוק יסוד הכנסת והשני תיקון לחוק הכנסת), משקף את בלבול המושגים העמוק שיצר בג"ץ בנוגע לשיטת הממשל בישראל. חוק יסוד, כפי שהזכרנו כאן בעבר פעמים רבות, הוא נורמת העל של הדין הישראלי. הסמכות לחוקק חוקי יסוד נתונה לכנסת ללא ספק. אין שום הוראת חוק שמסמיכה את בית המשפט העליון לבקר את הכנסת בשבתה כמחוקקת חוקי יסוד, או מה שהמשפטנים מכנים "רשות מכוננת".
נכון, העותרים העלו שאלה אחת חשובה, שבהחלט הייתה ראויה לתשומת לב, ובית המשפט דן בה כדבעי. סעיף 4 של חוק יסוד הכנסת קובע כך: "הכנסת תיבחר בבחירות כלליות, ארציות, ישירות, שוות, חשאיות ויחסיות, לפי חוק הבחירות לכנסת; אין לשנות סעיף זה, אלא ברוב של חברי הכנסת (כלומר רוב של 61 ח"כים – ש"פ)". לטענת העותרים למרות שחוק ההדחה מהווה תיקון יסודי של שיטת הבחירות, הוא זכה בקריאה ראשונה לרוב של 59 ח"כים בלבד, מה שאומר שהוא איננו בתוקף. הטענה הזאת מעניינת אך שגויה, כפי שהראתה די בקלות הנשיאה חיות לאורך שניים-שלושה עמודים של דיון, ובזה למעשה היה צריך להסתיים פסק הדין. בשביל דיון בשאלה הזאת גם לא היה צריך הרכב מורחב של תשעה שופטים, מספיק היה הרכב רגיל של שלושה. כל יתר עמודי פסק הדין, שעוסקים בשלל סוגיות וטענות, כולל דיון אקדמי בשאלת "התיקון החוקתי שאיננו חוקתי" שהושארה פעם נוספת ב"צריך עיון", ובעוד שלל שאלות, הם למעשה מיותרים לחלוטין. קשה למצוא להם מטרה, אלא אם כן מבינים שהמטרה היא עצם קיומם. כלומר, השרשת הנורמה שבית המשפט העליון הוא "ערכאת ערעור" עליונה על חקיקת הכנסת, מחוקק-על שכל חקיקה משמעותית של הכנסת זקוקה לאישורו.
אולם, גם לגופו של החוק, בית המשפט העליון הבהיר היטב למה הוא מאשר אותו. מתברר שהסיבה פשוטה מאוד: אין שום סיבה לפסול חוק כאשר אפשר פשוט לרוקן אותו מכל תוכן. בפסק הדין מוקדשת תשומת לב רבה לעובדה שלחבר כנסת מודח ניתנת ההזדמנות לעתור נגד ההדחה לבית המשפט העליון. בהקשר זה מוזכרת בבירור גם ההשוואה לסעיף 7א לחוק יסוד הכנסת, העוסק בפסילת רשימות וחברי כנסת מהתמודדות לכנסת. המסקנה היא פשוטה. בדיוק כפי שבית המשפט העליון רוקן מתוכן את האפשרות לפסול רשימות, כך בכוונתו לרוקן מתוכן את חוק ההדחה. שמחת עניים כבר אמרנו?
3
שינוי מעמד
כל מי שקנה בית במה שמכונה "ההתיישבות הכפרית" ביהודה ושומרון שם בוודאי לב לעובדה שבניגוד לאזרחי מדינת ישראל הרגילים, מעמד הבעלות שלו על הבית רופף משהו. ההסדר שהיה נהוג לאורך שנים היה קבלת מעמד של "בר רשות" בקרקע שעליה נבנה הבית, בדומה למעמד של חלק מהחקלאים בנחלותיהם החקלאיות במדינת ישראל. את המעמד של "בר רשות" קיבלו המתיישבים מהחטיבה להתיישבות בהסתדרות הציונית. הבעיה היא שזה מעמד שמבחינה משפטית הוא רופף הרבה יותר ממעמד החכירה המקובל גם במדינת ישראל וגם בהתיישבות העירונית ביו"ש.
מנגד, צריך להודות ביושר שלשיטה הזאת היו גם יתרונות בשביל המתיישבים, שהמרכזי שבהם היה כלכלי. בעבור קבלת מעמד "בר רשות" בקרקע המתיישבים לא שילמו, וזאת בניגוד לתשלומי החכירה (שנתיים או מהוונים) שנאלצים לשלם אזרחי ישראל הקטנה ותושבי ההתיישבות העירונית ביו"ש.
מי שההטבה הכלכלית הזאת לא מצאה חן בעיניו הוא מבקר המדינה שטען באחד הדו"חות האחרונים, במידה מסוימת של צדק, שמדובר בהטבה לא שוויונית, שיוצרת אפליה אפילו בין תושבי יו"ש לבין עצמם. הבעיה הייתה ביצירת מנגנון רישום שמצד אחד יסדיר את הבעלות ויאפשר תשלום כראוי, אך מצד שני לא ייצר בעיות חדשות ולא יסבך את הרישום שקיים היום בחטיבה להתיישבות.
הצעת חוק שניסה לקדם בנושא ח"כ בצלאל סמוטריץ' נבלמה על ידי ראש הממשלה, אך במקומה פנו השרים שקד ולוין לאפיק חלופי. על פי האפיק הזה יהפכו גם תושבי ההתיישבות הכפרית לחוכרים, אך ניהולה של האופרציה יישאר בידי החטיבה להתיישבות. היועמ"ש לא אהב את הפתרון אבל בלע אותו. יש לקוות שלא יימצא במערכת המשפטית מי שידאג לתקוע אותו בהמשך.
***הפינה הכלכלית***
רננה חוזרת
פניה של השחקנית רננה רז, אשר מייצגות מאז קמפיין "ישראל מתייבשת" הקודם את מצוקת משק המים של ישראל, חזרו בשבועות האחרונים למסכים. שרשרת של חמש שנות בצורת רצופות הביאה את מדינת ישראל למציאות קשה מאוד מבחינת משק המים, למרות כמויות המים האדירות שמדינת ישראל מתפילה, מאז ראשית העשור הנוכחי.
הסיבה הישירה לחזרתו של הקמפיין היא כאמור רצף השנים המוגדרות כבצורת, חמש שנים ברציפות, שנחשב לחריג במיוחד. אולם האמת היא שגם לולי רצף השנים הללו, מצב משק המים של ישראל בעייתי, ואפילו בעייתי מאוד. בלי התפלת מים בקנה מידה גדול, ישראל לא תהיה מסוגלת להתמודד גם עם רצף של שנים "רגילות".
בעלי הזיכרון שביניכם יתהו בוודאי למה זה קרה. אם במשך כיובל שנים, מאז ראשית ימי המדינה ועד שלהי שנות ה‑90 מדינת ישראל הסתדרה באופן סביר למדי עם כמויות המים הטבעיים שברשותה, למה זה כבר לא מספיק? התשובה נעוצה בכמה גורמים, חלקם מבורכים כשלעצם וחלקם בעייתיים, שיצרו לישראל גירעון מובנה במשק המים.
החלק הראשון בסיפור הזה הוא הגידול באוכלוסייה. ערב העלייה הגדולה מרוסיה, בשנת 1990, מנתה אוכלוסיית ישראל כ‑4.66 מיליון נפש. בשנת 2018 מונה אוכלוסיית ישראל יותר מ‑8.7 מיליון נפש. יותר אנשים צורכים יותר מים. שני חורפים ברוכים מאוד בתחילת שנות ה‑90 העבירו את ישראל את העשור הראשון שלאחר גל העלייה, אך המשך גידול האוכלוסייה, כתוצאה מעלייה ומגידול טבעי, לא גובה בגידול מקביל במשקעים, בדיוק ההפך. התוצאה היא שלקראת שנת 2000 כבר היה ברור שאנחנו במשבר.
הבעיה השנייה היא כמות המשקעים. חמש שנות בצורת זה חריג מאוד, אבל באופן כללי יש כיום יותר בצורות מבעבר. בלי להיכנס לשאלה האם התחממות כדור הארץ היא מעשה ידי אדם, ההתחממות הזאת קיימת וגוררת את ישראל לתוך רצועת המדבר.
השילוב בין הרבה יותר אוכלוסייה ופחות משקעים יוצר למשק המים אוברדרפט כרוני של מים, שההתפלה מסוגלת לתת לו מענה חלקי בלבד. אגב, הדרך שבה מתמודדים בשכונה שלנו, כלומר ביתר המזרח התיכון, עם אותו משבר, היא פשוט הזרמת מים בברזים שעות ספורות ביממה. לא נשמע תענוג גדול.
אז בישראל יש למרבה השמחה מים בברזים 24 שעות, בין היתר בזכות מהפכת ההתפלה. אבל ככל הנראה כולנו נצטרך לסגל לעצמנו הרגלים בריאים של חיסכון באופן קבוע, אם לא נרצה שהחיסכון ייכפה עלינו באמצעות הפסקות מים יזומות, כמקובל במרבית המדינות השכנות.
לתגובות: shlomopy@gmail.com