האיום על תושבי הדרום לא נתפס אצלו כאירוע קיומי. נתניהו
האיום על תושבי הדרום לא נתפס אצלו כאירוע קיומי. נתניהוצילום: יונתן זינדל, פלאש 90

בין שתי החזיתות שישראל מנהלת במקביל, בעזה ובסוריה, נפער השבוע מרחק רב.

הפער הגאוגרפי בין הצפון לדרום כמעט נתן את הרושם שכל זירה מנוהלת על יד ממשלה אחרת. אי אפשר לנהל מלחמה בקצב שמכתיבים צייצני הטוויטר, ובין זמן כתיבת השורות האלה לשעת ירידתן לדפוס ולהפצה הכול עשוי להתהפך כמה פעמים, אבל בכל זאת אפשר לנסות ולסכם עשרים וארבע שעות של אש שאחריהן הוכרזה הפסקת אש.

ביממה הראשונה לירי, נתניהו ניהל בלשכתו התייעצויות ביטחוניות בפורומים שונים, אבל לא הזדרז לכנס את הקבינט. אולי כי ידע שיפגוש שם פרצופים נחושים שידרשו תגובה חריפה יותר כמו נפתלי בנט, או אפילו גלעד ארדן שהסתובב באולפנים והביע את תסכולו מעוצמת התגובה הישראלית, גם אם במילים עקיפות. שרים בממשלה התבטאו באופן חריף יותר בפורומים סגורים, מנסים להבין מה ההבדל בין נתניהו של הצפון לביבי של הדרום. רק השבוע רשם ראש הממשלה הישג דרמטי, כשהרוסים הודיעו באופן רשמי שעמדתם היא שהכוחות האיראניים יצטרכו לעזוב את סוריה. המדיניות הקשוחה והתקיפה של ישראל הוכיחה את עצמה מעל ומעבר.

כל זה רק מחדד את השאלה מדוע ישראל מרשה לעצמה לתקוף ולחסל מתקנים ובכירים איראניים בפרברי דמשק, אבל זהירה בחייהם של אנשי הפלגים הפלשתיניים בחאן יונס וברפיח. בכיר בקבינט סיפק השבוע הסבר מעניין: לדבריו נתניהו פועל בשתי החזיתות מתוך אותה תפיסה בדיוק. הוא מסרב לקחת סיכונים מיותרים, רק שבצפון אין לו ברירה. אם לא יפעל ימצא את עצמו תחת איום חריף בהרבה. סוריה היא נושא אסטרטגי, עזה היא תמרון טקטי. בצפון איראן מנסה לשנות את המציאות ולבנות יכולות חדשות, בעזה ככל שהזמן עובר חמאס רק מאבד מיכולותיו ההתקפיות. המנהרות נלקחו ממנו, המכשול בים מוקם, וכיפת ברזל מקזזת את איום הרקטות, שלא הופכות מדויקות יותר או בעלות טווח גדול יותר ממה שכבר ראינו לפני ארבע שנים בצוק איתן. סבבי הירי בכל כמה שנים, עם כל הנזק והמחיר שהם גובים מתושבי הדרום וישראל כולה, לא נתפסים במערכת הביטחון כאירוע קיומי. ואולי זאת הבעיה. נתניהו וראשי המערכת מנהלים בתבונה את מאזן הסיכונים של ישראל, אבל גם בלי טילים מדויקים רצועת עזה היא איום אסטרטגי שלא ייפתר באמצעות רטוריקה תקיפה. מה שטוב להתעצמות האיראנית בצפון יתאים בהחלט גם לזרוע של טהרן בדרום.

אלקין צריך להציב עובדה

חמישה חודשים הם נצח במושגים פוליטיים, בטח בנהר המשברים והספינים שנקרא הפוליטיקה הישראלית, אבל הסוגיה הפוליטית המרכזית שהעסיקה השבוע את צמרת הממשלה הייתה ללא ספק המרוץ לראשות עיריית ירושלים שייערך בסוף חודש מרחשוון התשע"ט. דיונים ארוכים בלשכת ראש הממשלה, פגישות בלתי נגמרות של החרדים בינם לבין עצמם, עבודה אינטנסיבית של ליברמן מאחורי הקלעים, ואפילו פליטת הפה הכעוסה של דרעי לפיה לנתניהו יש רק ארבע קולות במרוץ הזה - "שלו, של אשתו ושל שני הבנים שלו", התנקזו כולם לשאלה אחת: האם זאב אלקין ירוץ.

נתניהו היה אמור לפרסם את החלטתו עד סוף השבוע, כדי שהשר לענייני ירושלים יוכל להעביר את כתובתו מכפר אלדד לבירה, לפני שמשרד הפנים יפיץ את ספר הבוחרים הראשון ביום ראשון הקרוב. משפטית זה אומנם לא המועד האחרון לסגירת רשימת המתמודדים כי הספר יעודכן שוב בספטמבר, אבל אסתטית, אף אחד לא רוצה לנהל את רוב הקמפיין שלו כששמו בכלל לא מופיע בספר הבוחרים.

אלקין עמוק בתוך הקמפיין. רץ מאירוע לאירוע עם סיכת ירושלים בדש החליפה שלו, במסלול כמעט זהה לשאר המתמודדים הירושלמים. מפזז על הפארענצ'ס בחתונת הענק של נכד האדמו"ר מבעלז לצידו של מי שרוצה להיות המועמד החרדי, יוסי דייטש, לוחץ ידיים בבר מצווה לנכד של גפני (ופוגש שם את משה ליאון), ובכלל, לא מחמיץ שום אירוע קטן או גדול שיכול לקרב אותו ללשכה בכיכר ספרא. ובכל זאת זה לא מספיק. בכירים בליכוד שמכירים היטב גם את נתניהו וגם את המערכת הירושלמית, טענו מזמן שכדי לקבל את תמיכת ראש הממשלה אלקין צריך להציב בפניו עובדה מוגמרת - אני מתמודד, נקודה.

אלקין אומנם הודיע בישיבת סיעה בטון מנומס, ובפגישות אישיות עם נתניהו בטון קצת יותר תקיף, שהוא רוצה את התפקיד, אבל את ההכרזה הרשמית הוא דוחה שוב ושוב. יותר משחשובה לו התמיכה ההצהרתית של נתניהו, הוא זקוק לכסף ולמנגנון המפלגתי. סכום המינימום של מרוץ כזה מוערך בין שישה לשבעה מיליון שקלים. פוליטיקאי מקצועי שלא עשה אקזיט לפני כן, יתקשה לקחת על עצמו ערבויות כאלה. דרעי אבחן נכון שלליכוד יש רק מנדט אחד במועצת העיר בירושלים, אבל שכח לבדוק את הנתון בבחירות הכלליות, שם הליכוד במקום הראשון במספר הקולות. וכמובן, ראש העיר היוצא הוא בעצמו איש ליכוד, שישמח לרתום את מה שיש לו כדי לסייע למפלגה לשמור על השליטה בעיר הגדולה בישראל.

אז למה בכלל נתניהו מתלבט? רבים, כולל אלקין עצמו, שמעו ממנו שהוא פשוט זקוק לאלקין לצידו בקבינט ובממשלה. נתניהו לא מתכוון לפעילותו במשרד להגנת הסביבה או במשרד לענייני ירושלים ומורשת, אלא בעיקר לכישוריו הפוליטיים שמסייעים לו לתחזק את הקואליציה וגם לכמה מיומנויות של אלקין שהתגלו בקבינט, והפכו אותו לעזר גם בסוגיות מדיניות וביטחוניות, כמו למשל פגישתו האחרונה של ראש הממשלה עם פוטין, שאליה הצטרף גם אלקין. זה הסבר שאומנם מחמיא לאלקין, אבל הוא לא הסיבה היחידה: נתניהו יודע עד כמה חשובה מועמדותו של ליאון לשני שותפים אחרים שלו, דרעי וליברמן.

השניים לחצו עליו בכל דרך אפשרית שלא יריץ מועמד מטעם הליכוד, אבל יודעים שאסור להם לעמוד בפרונט. ליאון עדיין לא התאושש מהתדמית שהוצמדה לו במערכה לפני חמש שנים, כמשרתם של שני האדונים, ולכן כל זיהוי שלהם איתו בשלב הזה רק יפגע בו. כדי לגייס את תמיכת שאר הקהילות החרדיות מלבד ש"ס, שוב חוזרת גם הטענה על דיל "גיוס תמורת ליאון". החרדים ייתנו לליברמן את מה שהוא רוצה בירושלים, והוא ייתן להם את מה שהם רוצים בחוק הגיוס. שני הצדדים מכחישים זאת בלהט ובזעם, מה שרק מחזק את החשדות שהם מתואמים. ויש גם סיבה שלישית: נתניהו ייכנס למרוץ הזה רק אם יש לו סיכוי לנצח, וכדי לענות על השאלה הזאת צריך לדעת האם יש גם מועמד חרדי בתמונה.

לפי הסבב הפנימי למועמד הזה קוראים יוסי דייטש, סגן ראש העיר ואיש אגודת ישראל. אלא שש"ס מעדיפה את ליאון. גם הליטאים לא רוצים לתמוך בדייטש, וחושבים שמועמד חרדי הוא סיכון מיותר, ונותרו רק פרוש וליצמן החסידיים שבדרך כלל מתקוטטים ביניהם. ברקת ניצח פעמיים אחרי שפיצל את הקול החרדי, וגם הפעם לא ברור אם החרדים יהיו מסוגלים להתאחד סביב מועמד אחד. ליצמן כבר הודיע השבוע שיביא את הנושא להחלטת הרבנים "לא לפני חודשיים לפני הבחירות", כי למה למכור מוקדם ובזול את מה שאתה יכול למכור מאוחר וביוקר.

לתגובות: [email protected]