25 שנה חלפו מאז נפטר איתי רפאל יוליס ז"ל מלוקמיה. לאחר פטירתו, ייסד אביו, שלמה, טורניר כדורסל לילדי גוש קטיף.
שלמה יוליס מדבר על הטורניר במונחים של זיכרון. "הייתי קרוב מאוד לכדורסל ושמחתי לעשות זיכרון חי לאיתי. תמיד הקפדנו שהגמר יהיה אחרי תשעה באב, כדי שהמנצחים יוכלו לשמוח".
הוא מתקשה לשכוח את הטורניר האחרון, עירוב הגירוש מגוש קטיף. "ראש הממשלה דאז שרון דחה את הגירוש ולמחרת תשעה באב הכל נסגר. אין יוצא ואין בא. פנינו לצבא וביקשנו אישור לקיים את הגמר בנווה דקלים. קיבלנו את האישור, והחיילים והעיתונאים לא האמינו שאנשים שמגרשים אותם מחר מביתם, רוקדים ומעודדים במשחק הגמר. כשהגמר הסתיים לא ידעו מי המנצח ומי המפסיד כולם רקדו ושמחו. אני עליתי לבמה ואמרתי לכולם שאני מקווה שבזכות השמחה והאחדות, הטורניר בשנה הבאה יתקיים בגוש קטיף. לצערי לא זכיתי לזה".
יוליס מספר שגם בשנים שלאחר הגירוש, התקיים הטורניר במקומות שונים, עד שמקומו נקבע ביד בנימין. "לאחר הגירוש הגענו למלון בירושלים. היתה קהילה ברעננה שאימצה אותנו וסייעה לנו לארגן את הטורניר במלחה לעיני שלושת אלפים צופים. השנה בני הנוער שישתתפו, היו אולי בני שנה או שנתיים בזמן הגירוש. הם לא הכירו את האולם בנווה דקלים. בגלל שמדובר במלאת יובל לטורניר, אנחנו מארגנים גם משחק עם הבוגרים - שהם בעצם הנוער של פעם מגוש קטיף".
הוא מקווה שהטורניר שמהווה זכרון חי לבנו יהיה גם זכרון חי לגוש קטיף. "הטורניר הזה מבטא את הגעגוע שלנו לגוש - והיום מגיעים אליו מכל ישובי המגורשים. אנחנו עושים את זה בשמחה עד שנחזור הביתה. הטורניר הזה נועד להזכיר לכולם את גוש קטיף".