שופטי בית המשפט העליון, יצחק עמית, נועם סולברג וג'ורג' קרא פסלו היום (ראשון) שתי שאלות מבחינת לשכת עורכי הדין האחרונה, שהייתה הראשונה שהתקיימה במתכונת החדשה.
ההחלטה התקבלה במסגרת פסק דין בערעור מנהלי שהוגש על פסיקת בית המשפט המחוזי בירושלים בעתירת המתמחים. נציין כי בפסק הדין של בית המשפט המחוזי פסל בית המשפט שלוש שאלות שנשאלו בבחינה.
אחוז הנכשלים בבחינה האחרונה היה הגבוה ביותר בתולדות בחינות לשכת עורכי הדין כש-66% מהניגשים נכשלו. גם הציון הממוצע 59.1 היה הנמוך ביותר בתולדות המדינה.
השופט עמית, שכתב את פסק הדין, ציין מעבר להתייחסות הספציפית לשאלות, כמה סוגיות עקרוניות שלטעמו צריכה הוועדה הבוחנת לתת עליהן את הדעת לקראת הבחינות הבאות.
בין היתר תהה עמית, האם יש קשר ברור בין מטרת הבחינה ובין מתכונת הבחינה, "הנבחן נדרש אפוא לענות על שאלות קשות, לעיתים איזוטריות, כמעט בכל תחומי המשפט. ספק אם עורכי הדין הטובים המנוסים והבקיאים ביותר במדינה, אלה שכוחם רב להם בכל תחומי המשפט, הן אזרחי הן פלילי, היו עוברים את הבחינה מבלי להתכונן לקראתה. אם כך, מדוע יש לצפות מנבחן, שזה עתה סיים את תקופת ההתמחות שלו, שיעמוד ברף מקצועי גבוה יותר מעורכי הדין הטובים ביותר במדינה?".
בהמשך תהה עמית על המהירות בה נדרשים הנבחנים להשיב על השאלות, "הסיבה לכך שהבחינה הפסיכומטרית מוגבלת בזמן, נועדה, בין היתר, על מנת לבחון את הכשרים של הנבחן בקליטה ובעיבוד מהיר של מידע, קבלת החלטות, הבחנה מהירה בין עיקר וטפל, זריזות מחשבתית ועוד. כל אלה כישורים ראויים ורצויים ומשמשים רבות במבחני מיון וסינון למיניהם. אך האם סינון ומיון הוא גם המטרה במבחני רישוי והסמכה? ברי כי המהירות משפיעה על אחוזי ההצלחה בבחינה. מכאן השאלה אם כאשר בוחנים הישג וידע מקצועי לצורך בחינות הסמכה, ראוי לעשות זאת בלחץ זמנים דוחק כמו בבחינה פסיכומטרית שמהווה מבחן מיון? השאלה מתחדדת נוכח הקשר בין סד זמנים דוחק לבין מידת הקושי של המבחנים, עליה עמדנו לעיל. ובקיצור, בהינתן שהמטרה המוצהרת של מבחני הלשכה אינה מיון וסינון, הרי שהקשר בין מהירות לבין מטרת מבחן ההסמכה, הוא חלש יותר מהקשר בין מהירות לבין מטרת המבחן הפסיכומטרי".
"דומה כי סד הזמנים המוקצב לפתרון הבחינה, הוא אחד הנימוקים לפער בין אחוזי ההצלחה של בוגרי האוניברסיטאות לבין בוגרי המכללות. מן המפורסמות הוא כי רף הקבלה הפסיכומטרי לאוניברסיטאות גבוה יותר מאשר בחלק מהמכללות. מכאן גם היתרון המובנה של בוגרי האוניברסיטאות כשהם ניגשים לפתור בחינה שהמרכיב הפסיכומטרי בה כל כך בולט, במסגרת סד הזמנים הדוחק. אך כאשר אנו באים לבחון הישג וידע מקצועי בעריכת דין, יש לבחון את השאלה האם ייגרע חלקו של המקצוע אם תינתן מסגרת זמן סבירה לפתרון כל שאלה ושאלה?", תהה עמית
בהמשך פירט השופט עמית וציין כי במתכונת הנוכחית, לחלק הדיוני שכלל 45 שאלות הוקצבו 90 דקות בלבד, דהיינו, שתי דקות לשאלה. לחלק של הדין המהותי הוקצבו 135 דקות ל-40 שאלות, דהיינו, כ-3 דקות ו-20 שניות לשאלה. "עיינתי בשאלות השונות, וספק בעיני אם הזמן המוקצב לכל שאלה ושאלה מותיר זמן לקריאת השאלה (חלק מהשאלות היו גם ארוכות למדי), להבנת השאלה, לחשיבה, ל"שליפת" התשובה מהזיכרון או לאיתור דבר החקיקה הרלוונטי בקובץ החקיקה (בדין המהותי), ולהתגברות על המסיחים, אשר מנוסחים באופן מתוחכם שלעיתים אף יש בו גוון של הטעיה. מכאן התמיהה מדוע יש צורך לקבוע סד זמנים כל כך דוחק, והאם לא נוצר מצב בו הרכיב של מהירות הפתרון, הפך לרכיב הדומיננטי ואף המכריע בבחינה".
עמית הזכיר כי אין זו הפעם הראשונה שבית משפט זה מעיר על הקשר בין המהירות הנדרשת לבין דרישת הידע וציטט פסיקה קודמת בה נאמר, "לא בשל גודש בחינה רבת ממדים ולוח זמנים צפוף בבחינה יצליח הנבחן או חלילה ייכשל, אלא על פי ידע, ידע, ידע, הכל כמובן כנדרש בתקנות דהאידנא"