בהצגת הבכורה של 'שברי לוחות' בבית מזי"א האולם היה גדוש ולא נותרו כיסאות פנויים.
היה מרענן להגיע למשכן שונה מזה שבקריית משה, ונראה שעוד רבים חשבו כך, כי כבר בכניסה אנשים נדחקו בצפיפות. העובדה שבית מזי"א מארח את התיאטרון הדתי נתנה תחושה שמדובר פה במשהו אחר. בהצגה בסדר גודל יותר משמעותי.
'שברי לוחות' היא תמהיל בין עצב עמוק להתעלות, משחק על הגבול הדק שבין מלחמה נכונה וצודקת למלחמה מגוחכת שמנסה להישאר רלוונטית בכוחותיה האחרונים והעלובים. הרב אריה, תלמיד חכם בן כמעט 50, מקדם פסק דין תקדימי המאפשר לעגונה שבעלה 'צמח' לקבל גט שלא מדעתו. כבר בסצנה הראשונה גלגלי המחשבה חוזרים אחורה בזמן לעגונה המקורית מצפת שעוררה סערה אז, כשביה"ד הצפתי קבע כי נישואיה מופקעים לאור העובדה שבעלה חסר הכרה ואין צפי לשינוי במצבו – ופסק לה גט. המקרים דומים והשאלה הגדולה ביחס שבין ההלכה לחיים גם כן דומה: אישה שנדונה לחיות לצד בעל שאינו בעל, האם תיאלץ להישאר איתו כי אין פתרון למצבה? פרצה הלכתית שלא כל גדולי החכמים סומכים ידיהם עליה – האם היא תקפה?
במקרה העגונה מצפת היו שסברו שמוטב שתישאר עגונה משתיכשל באיסור, וגם ב'שברי לוחות' מבטא השחקן המוכשר אייל שכטר את הדעה הזאת בדיוק (כגיסו של הרב אריה). אין הכרעה ברורה עד הטייק האחרון, למרות שהנטייה די ברורה לכיוון ההיתר. ועדיין זה לא העיקר ב'שברי לוחות'.
מסתבר שכדי שהצגה תצליח דרושה יותר מעלילה דרמטית אחת. המלחמה בין הרב אריה, הפוסק להתיר, ובין גיסו החרד מפני 'חדש האסור', היא רק עלילת משנה בהצגה רוויית המתח הזו. עולמו של הרב אריה סופג זעזוע נוסף, הפעם כשרופאו האישי מבשר לו שמוחו הצלול והחד, המשוטט בסבך ההלכה כרגיל ובקיא, הולך ומידרדר לתהום. כשהוא רק בן 49 מתבשר הרב כי היום שבו באמת לא יבחין בין ארור המן לברוך מרדכי, הולך ומתקרב.
יפתח קמינר, הוא הרב אריה, שחקן עם רזומה מכובד שלא מבייש כל שחקן ותיק, עושה כאן עבודה טובה ומוערכת, כאשר מרב מוכר ומכובד הוא הופך לאט-לאט אבל בטוח לשבר כלי. השיא של ההצגה, שבו הוא נדרש להופיע בפני בית הדין בשלבים מתקדמים של המחלה, הוא השיא של הרב אריה המפולג בין בריאות צלולה לחולי ותהום חשוכה.
לאורך כל ההצגה קשה לדעת אם מדובר בשחקנים דתיים מבית או חילונים. בדיעבד מתברר שמדובר בכאלו שהאופציה השנייה יותר רלוונטית לגביהם. זה היה מפתיע במיוחד לגבי הגיס החרדי, אייל שכטר, שמשחק את החרדי הקלאסי כאילו היה כזה מבטן. התנוחה שבה הוא מחזיק את הכובע, הז'רגון החרדי שיוצא מפיו בשטף ושפת הגוף שכולה אומרת יראה ומעצורים, תואמת אותו כספודיק ביום חורף. ליהוק מצוין שכולו הקפדה על ניואנסים דקים בלבוש ובדיבור.
'שברי לוחות' היא הצגה מטלטלת שלא מהססת לחדור לקרביים ולהפוך אותם על פניהם. עם זאת, קשה לומר שהתפאורה עושה חסד עם התוכן והדמויות. אכן, זוהי הבטן הרכה של התיאטרון הדתי, ששם דגש על התוכן על חשבון האווירה. הלוחות השבורים שמעטרים את הבמה יוצרים גוון מונוטוני וכבד שזקוק לאיזון ולתחלופה, וחבל להזניח את הצד המשלים להצגה, שבלעדיו התוכן הוא רק מילים מוחלפות בין שחקנים.
"היזהרו בתלמיד חכם ששכח תלמודו, שלוחות ושברי לוחות מונחים בארון", אמרו חז"ל במסכת ברכות, וזה המוטו שמלווה את ההצגה הזו, שבוודאי מהווה קפיצת מדרגה לתיאטרון אספקלריא בפרט ולתיאטרון הדתי בכלל.