להרגיש זרים

רחוב יסוד המעלה בשכונת נווה שאנן בדרום תל-אביב, יום חמישי שעבר, סביבות השעה 11 בלילה.

עשרות מסתננים אריתראים מתאגדים בשתי קבוצות במקום, ופותחים במה שנראה כמו מלחמת חמולות אכזרית. האלימות בתיגרה מרקיעה שחקים. עוד ועוד פצועים שנאלצים להתפנות לבית החולים, חלונות ראווה מתנפצים וחפצים מושלכים לכל עבר. מי שחכם מחליט להישאר בבתים. מי שאיתרע מזלו, מחפש מקום להסתתר בו.

כוחות מתוגברים של המשטרה ומשמר הגבול מגיעים למקום ומשתלטים בכוח על האירוע, בין השאר הודות לכוחות פרשים ותגבור שהגיע ממחוז ירושלים. הגעתם של הכוחות מירושלים מעיד על חריגות האירוע, שכן לרוב תל-אביב היא שמתגברת את הבירה, ולא להפך.

הסיבה למהומות העצומות הללו הייתה יום העצמאות האריתראי שחל בשבוע שעבר, אירוע שהוביל להתפרצות האלימה בין תומכי המשטר האריתראי לאלה שמתנגדים לו. אך האלימות בשכונות דרום תל-אביב מתרחשת מדי שבוע. "בדרך כלל זה יותר רגוע", אומרת שפי פז, ראש מטה המאבק לגירוש המסתננים. "בעיקר בסופי שבוע, ולא כל כך אלים כמו הפעם. מה שהיה בחמישי שעבר היה חריג בעוצמתו".

אנחנו מסתובבים השבוע יחד ברחובות נווה שאנן ושכונת שפירא, רואים את היום שאחרי המהומות. "אתה רואה את הכתמים על הרצפה?" היא שואלת, "אלה שאריות של הדם מהמהומות". המדרכה אכן משמשת עדות אילמת לאלימות שהתרחשה באותו מקום רק שלושה ימים קודם לכן.

אזור דרום תל-אביב היה ידוע מאז ומעולם כחלק העני של תל-אביב, עם לא מעט שכונות מצוקה, אך בעשר השנים האחרונות, מאז שהגיעו עשרות אלפי מסתננים לשכונות, המצוקה הפכה הרבה יותר קשה. אם בעבר השכונות היו מלאות בישראלים, כיום נותרו באזור כ-2,500 ישראלים בלבד, החיים לצד למעלה מ-25,000 מסתננים. "תחושת הזרות היא אולי הדבר הקשה ביותר", אומרת פז, ולא קשה להבין על מה היא מדברת. ברחובות כמעט לא נראים ישראלים, ודאי לא כשיורד החושך. במהלך כל הסיור לא פגשנו אפילו עשרה.

מה גרם למסתננים להגיע דווקא לכאן?

"זה מכלול של דברים. קודם כול, האוטובוסים הביאו אותם לכאן. אבל גם אם האוטובוסים היו שולחים אותם להרצליה, הם היו מגיעים בסוף לדרום תל-אביב. עוד לפני שהמסתננים הגיעו, הרבה בתים כאן היו מושכרים לעובדים זרים, כך שהיה להם נוח להגיע למקום שבו כבר יש זרים. מעבר לזה, מאוד זול כאן, ולכן המקום מושך אותם".

מעבר לתחושת הזרות, מראה השכונה גורם תחושה של הזנחה. כאילו תושבי המקום הם סוג ב'. ריח חריף של שתן שורר בכל מקום. הסתכלות סביב מגלה שחלונות הבתים מפורקים והמדרכות מלוכלכות. כאילו מישהו החליט שתושבי המקום לא זכאים למה שכל אזרח אחר, בטח בתל-אביב, מקבל.

נשארים בלית ברירה

אנחנו מגיעים לגן המרכזי של השכונה, בפינת הרחובות הגדוד העברי ובני ברק. "זה ה'כיכר רבין' שלהם. כל אירוע וכל הפגנה שלהם מתבצעים בגן הזה", מסבירה פז. על הספסל בגן יושבת י'. היא גרה בשכונה כבר 47 שנים. כשאני ניגש לשאול אותה על החיים בשכונה, היא לא מוכנה לדבר בתחילה. "אם יראו שאני מתראיינת או מצטלמת הם יבואו ויהרגו אותי", היא אומרת לי.

זה איום שכבר קיבלת בעבר?

"פעם אחת? כל הזמן. בכלל, החיים שלנו הפכו לשבעה מדורי גיהינום. סבל אחד טהור. הכול כאן מלא במסתננים שמשתמשים בלי סוף בסמים. אני לא יכולה לישון בלילות בגלל כל הרעש שהם עושים. לפני 12-11 בלילה אין לי אפשרות לישון, ובכל פעם שביקשתי שישמרו על שקט, הם רק הגבירו יותר ויותר את הרעש".

י' לא ראתה את נכדתה כבר למעלה מחצי שנה, מכיוון שהנכדה לא מוכנה להגיע לשכונה. "היא אומרת לי שאני גרה בשכונה של פושעים והיא לא רוצה לבוא לכאן. בכל פעם שההורים שלה מנסים להביא אותה לכאן, היא מתחילה לצרוח שהיא לא רוצה להיות כאן. וזאת ילדה בת 4 שפשוט מפחדת".

היה אירוע מסוים שגרם לה לפחד כל כך?

"יותר מאחד. בכל פעם שהיא הגיעה לכאן היה אירוע אחר. פעם מסתנן שהסתובב כאן ערום, פעם מסתנן אחר שבדיוק הזריק לעצמו סמים בכניסה לבית שלי. לפעמים אני לא יכולה להשתמש במעלית שלי, כי מסתנן תופס אותה להזריק לעצמו. הכניסה לבניין שלי מלאה במזרקים ובבקבוקי אלכוהול. מעבר לכל זה הם הפכו את כל האזור לשירותים ציבוריים. אתה רואה את המקלטים שם?" היא מצביעה על המקלטים שמעבר לכביש, "אם תנסה לרדת לשם תראה שעל הרצפה יש שלוליות של שתן. אני מבקשת בלי סוף מהעירייה שיבואו לנקות, אבל הם אף פעם לא מגיעים".

"חוץ מכשנתניהו הגיע, אז ניקו כאן הכול בקיטור", מעירה שפי, וי' מהנהנת בכאב. "אולי נזמין אותו כל שבוע. ככה לפחות יהיה כאן נקי". הגינה עצמה מוזנחת למראה, אך סביבה נבנים גני ילדים ובתי ספר רבים. בתי הספר לא נועדו לתושבי השכונה. 500 ילדים ובני נוער ישראלים גרים בשכונות הדרום, אך הם לא יכולים ללמוד בבתי ספר החדשים שנבנים. "יש לי בת שגרה כאן בשכונה, אבל הילד שלה לא יכול להתקבל לאף אחד מהגנים, כי הם שייכים רק למסתננים. הוא צריך לנסוע במיוחד לגן ליד אבו-כביר כדי שתהיה לו מסגרת", מספרת י'.

למה את לא עוזבת את השכונה?

"זה הבית שלי", היא מזדעקת. "כאן התחתנתי, כאן גידלתי את ילדיי, מכאן הם יצאו לשרת את המדינה. אין לי מקום אחר. לאן בדיוק אתה רוצה שאלך?" אך הסיבה לכך שי' ורבים מתושבי השכונה לא עוברים למקום אחר אינה סנטימנטלית בלבד. מי שהיה יכול לעזוב את השכונה עשה זאת, אבל מי שנשאר בה פשוט לא יכול לעבור לשום מקום אחר. חלק נכבד מתושבי השכונה הם אנשים עריריים שאין להם לאן לעבור. חלק אחר גר בדירות שקיבל בדמי מפתח, כך שגם הם לא יכול לעבור. החלק השלישי הם אנשים שכן מעוניינים לעבור, ואף ניסו למכור את בתיהם, אך אז גילו בעיה שכובלת אותם לשכונה. "מי שקנו את כל הדירות הללו הם אנשי עסקים אכזריים שיצרו מצב שאין אפשרות למכור כאן בית למישהו שהוא לא הם", אומרת פז. "כשאותם אנשים ניסו למכור את הבית לאנשי העסקים הללו, שהם אלה שמשכירים את הבתים למסתננים, הם קיבלו הצעות מגוחכות. אחת הדיירות כאן סיפרה לי שבכסף שהציעו לה היא לא יכולה לקנות רכב יד שנייה. כשזה המצב, הם פשוט נאלצים להישאר כאן".

"בתי המשפט מסכלים כל ניסיון להתמודד"

"לישראלים כמעט בלתי אפשרי לשכור כאן דירה", מספר הרב אחיעד אטינגר, ראש ישיבת 'עוז ואמונה' וראש הגרעין התורני בדרום העיר. "עולה לנו בין 2,000 ל-3,000 שקל יותר ממה שעולה למסתנן לשכור כאן, כי הם גרים 17 איש בדירה, ובעל הבית מרוויח יותר. אנחנו מנסים להגדיל את מספר היהודים במקום, אבל קשה מאוד להביא לכאן אנשים. תסתכל על איך שהבית נראה, הכול מפורק. למסתננים לא אכפת לגור במקום כזה, אבל משפחות ישראליות צריכות להיות מאוד אידיאליסטיות בשביל לבוא לכאן. וכל זה עוד לפני שמתחילים לדבר על תחושת העוינות ברחובות".

אחרי המהומות של יום חמישי, כוחות משטרה מסתובבים באופן תדיר ברחובות. גם לפני כן לא היה מדובר במחזה נדיר, אבל בתחילת השבוע מדי כמה דקות חלפה ניידת על פנינו. גם פרשים מתהלכים בשכונה, למקרה שמישהו יחשוב להתסיס שוב את האווירה. ולא צריך הרבה בשביל זה. "ברחוב הזה אני ממליצה לך להסתיר את הטלפון ולא לצלם", אומרת לי פז בכניסה לרחוב יסוד המעלה. "אם הם יקלטו שאתה מצלם הם ינסו לפגוע בך. כאן זה פסגת 'המערב הפרוע'".

אך עם כל הרצון הטוב של המשטרה, ידיה כבולות. "אני לא באה אליהם בטענות, הם עושים, אבל אין להם כלים להתמודד עם הפשיעה כאן. בתי המשפט מסכלים כל ניסיון להתמודד עם האלימות והסמים".

אין אפשרות להרחיק מכאן את אלה שמתפרעים, כמו שאנחנו מכירים מיהודה ושומרון?

"לאן ירחיקו אותם? חולות נסגר. גם לסהרונים אי אפשר לשלוח. פעם המשטרה הייתה מכניסה את המתפרעים למעצר בסהרונים, וזה היה כלי נשק די אפקטיבי נגדם, אבל מאז שבית המשפט אוסר זאת, מה הם יכולים לעשות? במקום זה שולחים אותם למעצר ללילה אחד או שניים, ולאחר מכן הם מיד חוזרים. חברים שלי במשטרה אמרו לי שרוב אלה שנעצרו בחמישי האחרון כבר נמצאים כאן בחזרה".

אנחנו נכנסים למדרחוב נווה שאנן, מדרחוב רחב-ידיים שמאוכלס כיום בחמאמים אריתראים ומסעדות סודניות. מראה המדרחוב מכאיב לשפי פז. "כשאני הגעתי לכאן לפני 25 שנה זאת הייתה שדרת הנעליים. היו כאן המון חנויות נעליים ובגדים. תסתכל על הגודל של השדרה הזו. המדרחוב הזה יכול להיות פנינה של ממש, עשר דקות משדרות רוטשילד", היא אומרת.

אבל המקום הזה מעולם לא היה פנינה.

"אתה צודק, אבל הוא היה הרבה יותר טוב. יכולת לגדל כאן ילדים. היום זה מסוכן ברמה שילדים ישראלים לא יוצאים החוצה לרחוב. ללימודים הם נוסעים במוניות שלוקחות אותם מהבית ישירות לגנים ולבתי הספר. הבן שלי חזר הביתה יום אחד, הוא היה בקושי בן שבע, וידע להכין מנת סם. זה מה שרואים כאן היום. זה מה שקורה בשכונה היום".

בערב פסח האחרון הציג ראש הממשלה מתווה שהושג עם האו"ם להוצאת המסתננים מהארץ. על פי אותו הסכם, 16,000 מסתננים היו אמורים לצאת החוצה מישראל לכיוון מדינות אירופה, ו-16,000 אחרים ישראל הייתה אמורה לקלוט. שאר המסתננים היו אמורים לחזור למדינות המוצא שלהם במסגרת יציאה מרצון. המתווה עורר התנגדות מוחלטת אצל תושבי דרום תל-אביב, כמו גם אצל אנשי ימין רבים, ועקב כך הודיע נתניהו על הקפאתו מספר שעות לאחר מכן.

גם היום מעורר המתווה התנגדות עזה בקרב תושבי דרום העיר, והם לא מוכנים לשמוע עליו כפתרון. "קבלת המתווה תהפוך את ישראל למדינת קליטת מסתננים, ואת זה אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו. זה כבר לא רק מאבק של תושבי דרום תל-אביב, אלא מאבק לאומי. אומנם בתל-אביב נמצאים רוב המסתננים, אך יש הרבה גם בפתח תקווה, בנתניה וביבנה. גם שם הם הולכים לשכונות הקשות ביותר. מדובר במקומות שלעומתם נווה שאנן היא רמת אביב ג'. בנתניה למשל השתלטו גורמים עברייניים על מבני ענק שבעבר שימשו לליטוש יהלומים, וכיום הם עומדים נטושים. את אותם מבנים הם חילקו לחדרים קטנים והם משכירים אותם למסתננים. אלה מבנים שמסוכנים לציבור - חשמל גלוי, קירות רעועים, סכנת שריפות, והכול במרכז נתניה. ביבנה הם מתרכזים בשכונות שבהן גרה האוכלוסייה האתיופית, האוכלוסייה הכי אילמת בישראל. הם לא יכולים להילחם עבור עצמם כי אף אחד לא יקשיב להם. אנחנו צריכים להילחם עבורם. לכן זה מאבק לאומי.

חזרנו לגן המרכזי בשכונה, "כיכר רבין" של המסתננים. פתאום שמענו הרבה עברית מסביב, אבל לא מילדים ישראלים, אלא מילדי מסתננים שנולדו בישראל.

בעוד עשור לא נוכל להבדיל בינם לבין ילדים ישראלים.

"נגעת בדיוק בנקודה", מסכימה שפי. "עכשיו עוד אפשר להוציא אותם למדינות המוצא שלהם. בעוד עשור זה יהיה מאוחר מדי".