בוקר יום שלישי השבוע. הרכב עולה בקלות את העלייה התלולה לגוש עציון, חולף על פני כפר עציון ואלון שבות, והנה כבר מגיעים לרמזור הכניסה ליישוב אלעזר.
פתאום אנחנו שמים לב לחסימה. שוטרים אינם מאפשרים להיכנס ליישוב. כעבור חמש דקות פותחים השוטרים את הדרך ואנחנו בפנים. החסימות האמיתיות יתחילו בעוד שעתיים. אנחנו מטפסים במעלה רחוב גוש קטיף, עד ששוטרי מג"ב מסמנים לנו לעצור. אין מעבר ברכב. מתחילים לחפש חנייה. רחוב נצרים מלא עד אפס מקום, וגם ברחוב ניסנית אין חנייה. הסמליות כבדה מדי הבוקר. לא מעט מבוגרים הגיעו לכאן, עצרו את מהלך החיים ליום אחד ובאו.
הצבא הטריוויאלי הוא בני הנוער, ואלה נמצאים כאן במאות. הם הגיעו לכאן ערב קודם להשתתף בעצרת, ובמשך הלילה שמעו שיעורים, ישבו סביב מדורות ולא ישנו הרבה. אנחנו מגיעים לבית משפחת בולוויק. ברוכי, אב המשפחה, חוזר מתפילת שחרית שהסתיימה בקבלת עול מלכות שמיים ובאמירת תהילים. הוא נכנס הביתה כדי להניח את התפילין במקומן בפעם האחרונה. מחר הוא כבר יניח אותן במקום הזמני-הקבוע החדש, בקראווילה בחלקה 91, לשם עוברת המשפחה. משפחת בולוויק לא ארזה דבר. את הבית היא מתכוונת לעזוב כשהוא חי ופועם.
משפחות נתיב האבות מאוד ממלכתיות. נאמנות למדינה באופן שמתמיה, אולי מכעיס, חלק מבני הנוער שבאו לכאן לחזק. החבר'ה משתדלים מאוד לעמוד בכללי הבתים שאותם באו לחזק. כל בית וקוד ההתנהגות שקבע לעצמו. משפחת בולוויק הודיעה שתצא על הרגליים, בראש מורם. לעומת זאת דוד דן הייר, השכן הקרוב, הודיע שלא יצא בעצמו מביתו. כך הפך בית משפחת דן הייר למבצרן של הבנות שרוצות למחות בצורה פסיבית על הרס הבתים. הן יוצאו מכאן בכוח באמצעות שוטרות.
דוד, איש גבוה וחזק, נשען על גדר הבית וכוס קפה בידו. פניו צימחו זיפים, העייפות נשקפת מעיניו. הוא נראה כאדם שיושב שבעה. ביממה האחרונה, הוא מספר, אבדה לו האחיזה במושג הזמן. רק בזכות חברים טובים הוא עוד על הרגליים.
"ככה רציתי שייראה הפינוי"
בני נוער מתחילים להתכנס לתוך הבתים, ואיתם בני המשפחה המורחבת שהגיעו לכאן, חברים מהכיתות של הילדים, עובדי מועצה וסתם אזרחים שאכפת להם. בכל בית מתחילים להתנגן להם שירי אמונה ותפילה. "אם אשכחך ירושלים", "לא לשווא אחי חצבת", "ואפילו בהסתרה" ועוד. הקהל הגדול שר, מהורהר, מנגב דמעה נסתרת, מביט על הקירות, המנורות וחפצי הנוי. כל זה לא יהיה כאן בעוד יומיים.
ברוכי בולוויק הופך כיסא. את המסעד הוא מניח על הרצפה ומתיישב. הכי תשעה באב שיכול להיות. רחל, אם המשפחה, מספרת על הבית. הם בשכונה 14 שנה. הגיעו לכאן כזוג צעיר, הביאו לעולם חמישה ילדים ובנו פה את ביתם. "את הבית הורסים, אבל לא את המשפחה", הם מתנחמים. היא מספרת על ילדות לצידו של סבא יצחק שלה, שלחם בקרבות תש"ח. "בכל יום עצמאות, במקום לרדת מיד לעיר היינו עושים סעודת הודיה, והיה קידוש על זה שסבא שלי ניצל מקרבות מלחמת השחרור ומהשבי הירדני, וגם על הקמת מדינת ישראל. תמיד ידענו שמדינת ישראל היא לא מובנת מאליה, היא משהו שנלחמנו עליו וצריך להגיד עליו תודה כל יום". עם זאת, לדבריה, המאבק לא נגמר בפינוי של היום. "ביום שאחרי נצטרך להיאבק על כל נתיב האבות, על הבתים החדשים ועל התפתחות היישוב", לדאוג שכל ההבטחות ימומשו.
השירה הסוחפת, המרגשת, ממשיכה. הדמעות זולגות על פניהם של נערים ונערות, ובורחות בלי כוונה ובלי שליטה גם אצל המבוגרים. "קמתי הבוקר, כמו בכל בוקר בימים האחרונים, מסתכל על התקרה ומדמיין איך זה יקרה, יום הפינוי", ברוכי מדבר, דומע גם הוא. "ככה רציתי לראות אותו. יום שלא עובר בקלות. אני מאוד שמח לראות בני נוער ומבוגרים שלקחו פסק זמן מהחיים ובאו, זה לא קל וזה מאוד מחזק. גם אם אנחנו 300,000 איש שגרים בהתיישבות, אנחנו רואים שיש מאחורינו אנשים ושהעם איתנו". ברוכי מדבר על השוטר שהוא יודע שיגיע עוד מעט וייתן לו צו שיורה לו לצאת מביתו שלא על מנת לחזור. הוא יודע שזה תפקידו של השוטר, ומקבל זאת בהכנעה. ובכל זאת, מתגנבת לה האסוציאציה היהודית הבלתי נמנעת. "גם אם האינטואיציה היהודית שבנו זורקת אותנו עכשיו 70 שנה אחורה, אנחנו לא שם. אני כל הזמן צריך להזכיר לעצמי, אני לא אותו יהודי שמובל למקומות כאלה ואחרים. זאת הארץ שלנו".
ברוכי מדבר על השירים שפורטים על קלידי הפסנתר והלב, הם מחברים אותו למה שקורה כאן. את "אם אשכחך" הוא מחבר לבניין המקדש ולבניין המחודש של הבית הזה, כשהאדמות יוסדרו, את "רחל מבכה על בניה" הוא מחבר לשרשרת הדורות ולכוח הסבל של העם היהודי, ואת השיר "ואפילו בהסתרה" הוא אולי אוהב, אבל מרגיש שאין במהלך הזה הסתרה. ברור לו שה' הוא שהוביל אותו ואת משפחתו לנתיב האבות. "אין לי יומרות להבין את דרכו של הקב"ה, אבל זו חייבת להיות השגחה. נתיב האבות פרחה וגדלה. הגענו ל-50 משפחות ונתקענו. כדי להמשיך לפרוץ צריך משהו שובר שוויון". הפינוי והרס הבתים הוא המהלך שובר השוויון מבחינתו. "זה משהו זמני, בשביל שה' ירחיב לנו".
שומרים על שיח מאופק
בקומה התחתונה של הבית הסמוך, בית משפחת דן הייר, מתכוננות הבנות לפינוי. הן נכנסות לקומה התחתונה, נותנות ידיים. הן לא יצאו מכאן בעצמן. למעלה נושא דוד דברים. גם הוא מתייחס לשירים ששרים כאן היום. "אני חוזר אחורה, לשני מצבים בחיים שלי. כשהייתי עולה חדש, עבדתי בשדות של קיבוץ לביא. אז הייתי שר עם חברים שלי 'כי את כל הארץ אשר אתה רואה לך אתננה ולזרעך עד עולם'. שיא הציונות, חלום שהתגשם". אחר כך התנדב דוד לצבא, ובטקסים, כשהניפו את הדגל אל על, הוא התמלא התרגשות. "והנה בניתי בית בארץ ישראל. עוד חלום שהתגשם. ואז מגיע הרגע ששרים פה את השירים האלה לפני שהולכים להרוס בית בארץ ישראל". דוד כועס על בג"ץ ועל ממשלת הימין שבה בחר, שלא מצליחה למנוע את הפינויים. "היום אנחנו כועסים ומוחים ועצובים, אבל ביום חמישי בצהריים, אחרי שהבולדוזרים יורידו את הבית הזה, נעשה כולנו סוויץ', ונעבור מהרס לבנייה. אנחנו נבנה, ניטע עצים ונפריח את ארץ ישראל. אסור לנו להישאר בהרס". דוד מבקש מכל הנוכחים בבית לכבד את הכוחות המפנים. "הם אחינו, הם שומרים עלינו כל השנה, הם לא אויבינו. אנחנו לא מקללים אותם ולא מרימים עליהם ידיים". בהמשך, העימותים בין הבנות שמתבצרות למטה ובין השוטרות יעברו את הגבול שדוד הציב. הוא יבקש מכל הנערות שנמצאות בבית והתכוונו למחות באופן תקיף יותר, לצאת על רגליהן מן הבית. הן מתאכזבות. גם הוא לא תיכנן את זה כך. אבל גם היום, בשעת צערו, הוא מעמיד את הגבול הנכון לו. לא לעימותים עם הכוחות המפנים.
אנשי נתיב האבות הנעקרים היום מבתיהם כועסים מאוד, אבל עדיין שומרים על שיח מאופק. היחידים ששוברים כאן קצת את הממלכתיות, הם קרובי המשפחה המבוגרים שלהם. אנשים שהגיעו לכאן היום לאחר שעשו, ראו ושמעו בחייהם לא מעט. השופט צבי טל נמצא בבוקר הזה בבית משפחת רגונס. נעה, בעלת הבית, היא נכדתו. השופט טל אומר שפסק דין כזה, כמו שניתן בנתיב האבות, לא היה ניתן בזמן הטורקים. "אני מתגעגע לבית המשפט הטורקי. בית המשפט אז לא היה נותן להרוס בית לאחר שנבנה לו הגג". הוא גם לא מהסס לצטט בהקשר זה את הפסוק "מקום המשפט שמה הרשע". הוא יודע טוב מכולם, הוא היה שם.
גם סבא צבי השני שנמצא כאן היום, סבה של רחל בולוויק, אומר כמה מילים. מילים של תקווה אבל גם של ביקורת. הוא כבר רואה בעיני רוחו את החנוכה המחודשת של בתי השכונה. היום הזה, הוא מספר, מזכיר לו את החוויה האישית שלו ממלחמת תש"ח, כשלחם על גוש עציון ונפל בשבי. "אני הייתי פה, בגוש עציון", מספר הסב. "אחרי כל ההתקפות והמלחמות, אויב אכזר תפס אותי בידיים וברגליים, זרק אותי למכונית והוביל אותי לכיוון ירדן. לא היה יום שבו לא חשבנו ולא האמנו ולא התפללנו שנחזור לכאן. זה לקח די הרבה זמן, 19 שנה, אבל מאז הכול פורח. תמיד היינו בטוחים שנחזור, אבל לא חשבנו על הצלחה כזאת". סבא יצחק מתחבר לכאן ועכשיו. "פה זה לא ייקח הרבה זמן. ההבדל הוא שאז גורשנו על ידי אויב רע ואכזר. היו קרבות קשים, ורבים נפלו במלחמה. היום, ברוך ה', זה רק עצים ואבנים, אבל הרשעות שנקטו כלפי האנשים פה לא תיאמן. אין שום הצדקה להרוס. אבל כדי שהכבוד של הוד מעלתה גברת נאור לא ייפגע, 15 משפחות צריכות לצאת מהבתים שלהן. אנחנו לא רוצים לאחל לאחינו היהודים רע", הוא מבהיר, "אנחנו רק רוצים לבקש שישובו מדרכם הרעה ויחזרו בתשובה".
השוטרים מגיעים לבית משפחת בולוויק ומבקשים מהם לצאת. הבכי הופך נוכח יותר. עכשיו כבר מותר לבכות בקול. הבן הבכור יוצא מהבית כשידיו אוחזות בכתובת "אם אשכחך ירושלים" שהייתה תלויה בכניסה לבית. המשפחה עוקרת את המזוזה, וכולם יחד שרים את השיר הכי לא טריוויאלי לשיר עכשיו – "התקווה". משפחת בולוויק לא מוותרת על המדינה אפילו עכשיו. רחל יוצאת מהבית ומוסיפה מילים אחרונות: "היום זה יום של הפסד. בית המשפט הפסיד מהסיפור הזה, כי הוא איבד אמון. ממשלת הימין הפסידה, כי אנחנו מבינים שהם לא מצליחים לעשות דברים. השמאל הפסיד, כי הבית הזה ייהרס, אבל ההתיישבות תגדל. ההתיישבות הפסידה כי אנחנו לא מצליחים להתיישב בלי פיגועים והרס. ברור שהמשפחה שלנו הפסידה, כי בשביל לצמוח אנחנו צריכים את הכאב הזה. אני באמת מקווה שזה יהיה היום האחרון של ההפסדים. אני באמת מקווה שמדינת ישראל תלמד לנצח ורק להצמיח, ולא מהריסה".
אנחנו יוצאים מהשכונה. בבית משפחת נוי הפינוי בעיצומו. אחד אחד מוצאים משם האנשים בידי שוטרי מג"ב. על גג הבית של משפחת בר-לב הולכים בני הנוער ומתבצרים. העיתונאים אורבים למטה, מחכים לעימותים, לתמונת היום. מן הדיווחים המעטים שיגיעו לתקשורת, זה מה שהציבור יזכה לראות. אבל התמונה האמיתית היא אחרת, אחרת לגמרי.