מי ינצח? שקד ומנדלבליט
מי ינצח? שקד ומנדלבליט צילום: Yonatan Sindel/Flash90

1. לא בכל יום זוכים חברי ועדת החוקה של הכנסת לארח גלריה כה מרשימה של אורחים מכובדים בישיבה סטנדרטית שעניינה בסך הכל ישיבה ראשונה של הכנת הצעת חוק לקריאה שניה ושלישית.

הבוקר צפויים להגיע לוועדה, שתדון בהצעת החוק שזכתה לכינוי "חוק היועמ"שים", שורה של בכירים שלא היתה מביישת אף כינוס משפטי ברמה הבכירה ביותר.

שרת המשפטים שקד תהיה שם. היועמ"ש מנדלבליט יבוא לומר את דברו (למרות הכללים שהוא עצמו קבע). שני שופטי בית המשפט העליון בדימוס שגם כיהנו בעברם כיועצים משפטיים לממשלה, אליקים רובינשטיין ופרופ' יצחק זמיר, ישתתפו אף הם בדיון, ובכך, יש להדגיש הרשימה ממש לא תמה.

2. על מה כל המהומה, ולמה כל הנכבדים הללו חשים צורך עז כל כך להגיע לחדר הוועדה? האמת היא שזו שאלה ממש ממש טובה.

נתחיל קודם ממה שאין בחוק היועמ"שים: החוק לא הופך את היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה למשרות אמון של השר. השר לא ימנה אותם אישית, וחשוב מזה הוא לא יוכל בשום פנים ואופן לפטר אותם.

יתרה מכך, הקדנציה של היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה לא תקוצר. היא תימשך שבע שנים ושר ש"יירש" יועץ משפטי מקודמו יאלץ לעבוד אתו בין אם הוא אוהב את זה ובין אם לא.

3. מה ההצעה הממשלתית, שתעמוד בבסיסו של הדיון הבוקר, כן מנסה לעשות? לשנות במידת מה את ההליך בו מתמנה היועץ המשפטי של המשרד מהליך של מכרז, שבו לשר אין שום נגיעה, להליך של ועדת איתור שעליו לשר יש מידה של השפעה.

למה רק "מידה של השפעה"? כי מי שיקרא היטב את הסעיפים של הצעת החוק הממשלתית יבין שההצעה הזו רחוקה כרחוק מזרח ממערב מצ'ק פתוח לשר למנות יועץ משפטי למשרד כלבבו.

ראשית, החשוב מכל, ליועץ המשפטי לממשלה יש זכות ווטו על המינוי. לא ניתן למנות יועמ"ש למשרד ממשלתי ללא הסכמת היועץ המשפטי לממשלה. המשמעות היא שכל יועמ"ש משרד ידע שאת משרתו הוא חב הן לשר והן ליועץ המשפטי של הממשלה, ובהשאלה ספרותית הוא "משרתם של שני אדונים".

מעבר לכך, גם בוועדת האיתור יש לשר אמנם כוח משמעותי, אבל ממש לא כוח בלתי מוגבל. בוועדה יהיו חברים מנכ"ל המשרד שבו מוצעת המשרה שיהיה היושב ראש (איש של השר), היועץ המשפטי לממשלה או נציגו (ממש לא איש של השר), נציב שירות המדינה או נציגו (ממש לא איש של השר), נציג ציבור שימנה יושב ראש ועדת האיתור (בפועל איש של השר), ואחרון חביב, איש אקדמיה בעל מומחיות בתחום המשפט שימנה יושב ראש ועדת האיתור, בהסכמת היועץ המשפטי לממשלה (כלומר שוב, אדם במעמד ביניים).

4. המחשבה שיועץ משפטי שנבחר בוועדת איתור שבה לשר הממונה יש השפעה "עובד אצל השר" היא מחשבה מופרכת כל כך שקשה בכלל להבין מהיכן היא מגיעה.

כבר כעשרים שנה שיועצים משפטיים לממשלה נבחרים על ידי ועדת איתור. האם הם עובדים אצל ראשי הממשלה שהביאו למינויים? תשאלו את נתניהו, ברק ואולמרט - קדחת.

אגב, המדהים מכל הוא שגם יועצים משפטיים לממשלה שנבחרו על ידי ראש הממשלה ושר המשפטים ללא שום צורך בשום ועדה ושום הליך, ושנהוג היה לחשוב שהממשלה רשאית לפטר אותם בכל רגע, לא "עבדו" אצל מי שמינה אותם. לא פרופ' ברק, לא פרופ' יצחק זמיר שיגיע היום לדיון, לא שמגר ולא רובינשטיין.

5. אז למה בכל זאת פרצה כזו מהומה? התשובה האמתית היא: ככל הנראה בגלל ה"אתוס". במחלקת ייעוץ וחקיקה במשרד המשפטים ובפרקליטות המדינה (בעיקר במחלקת הבג"צים) עסוקים מזה מספר שנים בניסוח ה"אתוס" של משפטן בשירות המדינה.

הרעיון, שהחל להתגבש כבר לפני כשלושים שנה אך בשנים האחרונות מנוסח בבהירות גדולה, בה לענות על השאלה "אצל מי עובד המשפטן בשירות המדינה". התשובה שמנוסחת בתוך המערכת, או במילה אחרת ה"אתוס", היא שהמשפטן איננו עובד אצל השלטון, אלא אצל "הציבור". משפטן שעובד אצל השלטון מכונה על פי גישה זו בבוז: "קונסיליירי" (ביטוי השאול מהעגה העבריינית ומשמש כינוי למשפטן העובד בשירות ארגון פשיעה).

ואיך המשפטן עובד אצל "הציבור", מונח עמום ואמורפי מאוד לכל הדעות. זאת עושה המשפטן בשירות המדינה על ידי כך שהוא מגדיר את "האינטרס הציבורי" ואחר כך "מאתר" אותו. כלומר, המשפטן מגדיר מהו האינטרס שעבורו הוא עובד, ואת האינטרס הזה, לא את המדיניות של נבחר הציבור, הוא משרת.

6. מול האתוס הזה התחילה להישמע ממש בשנים האחרונות גישה חדשה, שהיא למעשה הגישה הישנה, לפיה המשפטנים הציבוריים הם עורכי הדין של הממשלה, הא ותו לא. תפקידו של הייעוץ המשפטי הוא לסייע למימוש מדיניות הממשלה ושריה, שנבחרו על ידי העם כדי להגדיר ולאתר את האינטרסים שלו. נשמע הגיוני? הבעיה היא שמדובר בתפיסה הפוכה במאה ושמונים מעלות לאתוס של משפטני המדינה בעשורים האחרונים.

כל עוד הדברים נשמעו מחוץ למערכת הבעיה היתה קטנה יחסית מבחינת משפטני המדינה ומי שמעניקים להם את הגב האידאולוגי והציבורי. אולם, כאשר אותה גישה מחלחלת ללשכת שרת המשפטים נניח, המצב מבחינתם הרבה יותר קשה.

במצב כזה מבחינתם כל שינוי, ולו הקל בשקלים, בדרכי בחירת היועצים המשפטיים של משרדי הממשלה, שנועד להסיט מעט, ממש מעט אפילו כפי שהסברנו כבר, את הגה הספינה לכיוון יעוץ משפטי שמשרת את נבחרי הציבור, הוא סיבה לצאת לקרב בלתי מתפשר.

7. כאמור, משמעותה של הצעת חוק היועמ"שים בפן המעשי איננה מאוד גדולה, בלשון המעטה. הכנסת אישרה בקריאה טרומית גם את הצעתו של ח"כ אמיר אוחנה (ליכוד) שנוסחה בסיוע התנועה למשילות ודמוקרטיה, הקובעת שהיועמ"שים במשרדי ממשלה יהפכו למשרות אמון, אך הקידום של הצעה זו עצמה אפילו לא עומד על הפרק, למרבה הצער.

במצב רגיל לא הייתה אם כן סיבה להתעקש מאוד על אישור ההצעה, יחסית לגודל המאבק שנדרש לשם כך. אולם, כעת, כאשר ההצעה הזו הפכה לסמל, אסור לוותר עליה ואסור אפילו לשנות את נוסחה.

לשרת המשפטים איילת שקד יש את מלוא הכלים להעביר את הצעת החוק כפי שהיא והיא חייבת לעשות בהם שימוש. כל נסיגה בנקודת הזמן הנוכחית תהיה הרת אסון למאבק על איזון תפקידם של המשפטנים בשירות המדינה בכלל, והיועצים המשפטיים למשרדי הממשלה בפרט.